הם שטים על גבי סירות עץ פיליפיניות שנקראות "וינטה" (Vinta) וידועים בתור "נוודי-הים". לפי סיפורי עם מקומיים, לא היה איש בעולם היבשה שרצה בהם, ולכן הם שם, על פני הים. הבתים שלהם בנויים מעץ ויושבים על קביים ארוכות, שנחפרות עמוק בקרקעית האוקיינוס. וכך הם מתגוררים, בין הגלים.
הבדג'או: שטים וחיים על פני הים. באדיבות הבלוג "אנדלס ג'ורני"
אני לומד עליהם לראשונה בארוחת ערב עם חברים מקומיים, שיחד עם ההתלהבות שבה הם מתארים את אחרוני הילידים הפיליפינים שממש חיים על המים, מקפידים להזהיר אותי נחרצות לבל אגיע, בשום מצב, לאזור שבו הם חיים. הפיראטים האיסלאמים שולטים שם, ואחד התחביבים האהובים עליהם הוא חטיפת תיירים. החברה שלי מיד נלחצת, כך שאני נאלץ לעת עתה לשאוב את המידע מאותם חברים, משניים-שלושה מאמרים, וכמובן, מכמה בלוגרים מדופלמים.
נוודי-הים הפיליפינים. באדיבות הבלוג "מאגנום פוטוס"
אף אחד לא רצה בהם. באדיבות הבלוג "איים היי פור לייף".
אז קוראים להם "באג'או" (Badjao), או בשפתם הילידית, "אנשי הים". שבטים אחרים באזור מכנים אותם "פאלאו" או "לומאן", שפירושם "שכוחי האל". מספרם של הבאג'או הפיליפינים מוערך כיום בכ-450 אלף נפשות, ויש המעריכים כי ישנם עוד כ-400 אלף באג'או אינדונזים, מלזים ובני אזורים נוספים בדרום-מזרח אסיה. לעתים הם מתקבצים כ"עיירות" של ממש, צפופות למדי, ולעתים הם מעדיפים להתאחד במושבות קטנות יותר.
"עיירה" קטנה וצפופה של הבאג'או. באדיבות הבלוג "מאגנום פוטוס".
מושב באג'או, קצת מבודד יותר. באדיבות "הומן-פלאנט" וטימוטי אלן.
הבאג'או נעים ברחבי הים בחיפוש מתמיד אחר מקורות דיג, כאשר מדי כמה ימים הם מדלגים מאי אחד למשנהו במטרה להשיג מי שתייה נקיים (עד כמה שאפשר), עצים וחומרים שונים שיאפשרו לתקן ולתחזק את בתיהם, הבנויים אי-שם על מימי ים-סולו, בדרום-מערב האיים הפיליפיניים.
מוצאם ההיסטורי של הבאג'או אינו ברור לחלוטין. יש הטוענים כי מקורם בסומאטרה, בעוד אחרים סבורים כי הם נהגו לאכלס בעבר את האיים והחופים בין האי מינדנאו לאיי סולו. ההנחה הרווחת היא כי גורמים שונים, בהם התעצמותו של המסחר הסיני, הגידול המאסיבי באוכלוסיית האזור וכוחם העולה של שבטים אלימים יותר – הביאו אט-אט לדחיפת הבאג'או השלווים לעבר הים, המקום היחיד שהכיל מסלולי מילוט מהירים במקרה של מתקפת פתע. נהוג לחשוב כי הבאג'או החלו לעזוב את "מולדתם" מתישהו באלף הראשונה לספירה. רובם נדדו דרומה ומערבה, וביססו את מושבם על גבי המים, בקרבת החופים שבאזור הארכיפלג של סולו, איי קאגאיין, ובחוף בורנאו המזרחי.
מושבת באג'או במלאזיה. באדיבות הבלוג "מאגנום פוטוס".
החיים באוקיינוס עיצבו את אופיים של הבאג'או והפכו אותם למומחים בלתי מעורערים בענייני ים, כאלה שיודעים לנצל את משאביו עד תום. כיום סובבים חייהם בעיקר סביב דייג, גידול אצות ומסחר במאכלי ים כמו צדפות ומלפפוני-ים, אך גם גידול פנינים. אלה שעדיין חיים בים מתגוררים באחד משני סוגי מבנים: בתים על קביים או בתי-סירה. הראשונים עשויים טין ועץ, מוגבהים כמטר עד שלושה מעל המים וכוללים בדרך כלל חדר מלבני עם מטבח צמוד. הבתים מחוברים זה לזה בקרשים או בגשרים קטנים. בתי הסירה, לעומת זאת, בנויים בדרך כלל משתי סירות קאנו שחוברו יחדיו, כך שאפשר לאכלס בהם חמישה עד שישה בני-אדם. הנוהג הוא ששלוש עד שש משפחות משייטות יחדיו בעקבות הדגים, עוגנות את בתי הסירה שלהן במקבץ ומתחילות לחלק את העבודה בין כולם. הגברים יוצאים לדוג בקבוצות מאורגנות עם תפקידים מוגדרים, הנשים מבצעות שלל עבודות, הכוללות בין היתר קדרות וטוויית מחצלות שנמכרות לאחר מכן בשווקים, והילדים מבלים במגרש המשחקים - האוקיינוס. בסופו של יום מתחלקות המשפחות בשלל הדגים היומי, וסועדות את ליבן יחדיו. קיבוץ טרופי שכזה.
בית סירה מול בית על קביים - מה עדיף? באדיבות הבלוג "מאגנום פוטוס".
בדרך לדיג היומי. באדיבות הבלוג "פיל טראבל".
בפעולה: המומחים הבלתי-מעורערים של הים. באדיבות הבלוג "טראבל פיל".
בזמן שהילדים מבלים בגן המשחקים. באדיבות הבלוג "איים היי פור לייף".
בשנים האחרונות החלה הממשלה הפיליפינית לקדם פרויקטים מעוררי התנגדות, שבמסגרתם יועתקו מושבות שלמות של באג'או מהים ליבשה. במקביל, ניכרת הגירה מאסיבית של באג'או פיליפינים לעבר איים זעירים הסובבים את אינדונזיה ומלזיה. וכך, מספרם של "נוודי הים" שכוחי האל שנולדים וחיים על פני הים, דועך והולך.
