את חופשת הפסח ביליתי כמו רוב עם ישראל בדרכים, וליתר דיוק, דרכים די עקלקלות - על גבי ג'יפניס מכל מיני סוגים - שהובילו אותי במעלה הרי לוזון, עשר שעות נסיעה מעיר הבירה מנילה, אל סאגאדה, אחד הכפרים המיוחדים והאפלוליים ביותר בפיליפינים. הטיול החל במערות הנטיפים של סאגאדה, שכלל שלוש שעות של טיפוסים וזחילות בתוך חורים של חצי מטר, הליכה בתוך נחלי מים תת-קרקעיים, והתפעלות בלתי-פוסקת מיצירות טבע מרהיבות שנוצרו בחיבור ארוך שנים בין סלע למים. הגעתי למסקנה, שאין פסל טוב יותר מן הטבע.
מערת הנטיפים של סאגאדה. צילום: שי ילין
זחילה בחורים זעירים של חצי מטר. צילום: שי ילין
יצירות טבע של סלע ומים. צילום: שי ילין
מטפסים על נטיפים. צילום: שי ילין
בסופה של המערה אנו נתקלים בסנונית הראשונה של מסורת עתיקה בת אלפיים שנה: עשרות ארונות מתים מעץ מונחים אחד על השני במעין מגדל רעוע, שנראה כאילו ייפול בכל רגע. אולם הארונות עומדים כך כבר מאות שנים.
סופה של המערה. רואים את המתים? צילום: שי ילין
מגדל רעוע של ארונות מתים. צילום: שי ילין
לא לפתוח בבקשה. צילום: שי ילין
את גולת הכותרת של המסורת העתיקה אני מגלה בהמשך המסע, מחוץ למערה, כשלפתע אני ניצב בפני צוקים תמירים שאין לי מושג בכלל איך מטפסים עליהם, שלא לדבר על לתלות עליהם ארונות מתים. על פי המסורת האפלולית של סאגאדה, בני המקום מכינים בעצמם את ארונות הקבורה שלהם - ליתר דיוק, את ארונות התלייה -ובבוא היום, בטקס הקבורה (תלייה) שלהם, בני המשפחה מטפסים על הצוק ודוחסים את הגופה אל תוך ארון העץ החלול.
ארונות המתים, תלויים. צילום: תודות לבלוג "פיליפין טרבל"
מי בא לאזכרה? צילום: באדיבות הבלוג "פיליפין טרבל"
צפו בסרטון (חובבים) של הלוויה סאגאדית בארון תלוי:
