"ניסויים עיצוביים" – כך מכנה הארכיטקט הגרמני דניאל וידריג את יצירותיו, שנעות על הציר שבין עיצוב לאופנה לארכיטקטורה לפיסול, וכמו האיש שיצר אותן, הן מסרבות להיכנע לסיווג מקובע ומעדיפות לשייט בעולם על-קטיגורי. וידריג, יליד המבורג, למד ארכיטקטורה בגרמניה וב-2004 עבר ללונדון. הוא עבד במשרדה של אדריכלית-העל זאהה חדיד במשך שלוש שנים, שבהן התמקד בין היתר בתוכנית-האב לאיסטנבול ובמרכז האמנויות באבו דאבי. הפרט הביוגרפי הזה ניכר היטב בגוף העבודה שלו, שהקו המקשר בה הוא דיגיטליות כחומר פיסולי.

בראיון שערכנו איתולרגל הנחיית סדנה לסטודנטים ישראלים על תכנון בינלאומי, ביוזמת המחלקה לעיצוב פנים מבנה וסביבה במכללת שנקר, יחד עם מדרשת שדה בוקר ובהובלתם של צמד האדריכלים גרי פרידמן ושני ברט(סטודיו ShaGa) - וידריג מספר שרק לפני שלוש שנים, כאשר התגורר ברומא במשך שנה, הרחק מהחבורה הדיגיטלית של לונדון, הרגיש בטוח לפתוח משרד משלו. מאז, המשרד שלו עוסק בערב-רב של דברים, מעיצוב כיסאות, דרך בגדים ועד בניינים. וידריג ממשיך לשמור על קשר הדוק עם חדיד, שאיתה הוא משתף פעולה בעיצובי מוצר שונים. כשנשאל באילו פרויקטים בדיוק מדובר, סירב לענות וזרק תשובה עמומה: "צריך להימנע מפרסום הפרויקטים שאני עובד עליהם בעבור חדיד, בהקשר של הראיון הנוכחי".

מדפים בעיצוב זאהה חדיד. עובדים יחד (צילום: james harris )
מדפים בעיצוב זאהה חדיד. עובדים יחד (צילום: james harris )

ניכר שבאזור הרעיונות הוא מרגיש בנוח: עד היום עוד לא נבנה בניין שתיכנן, אבל הרשת מלאה בדימויים שיצר. "ברור שאשמח לתכנן משהו שייבנה", אומר וידריג, "אבל כרגע אני בשלב כזה בקריירה שלי, שאני לא מעוניין להקדיש את הזמן והאנרגיה כדי לבנות משהו. אני נהנה להיות מעורב בהרבה פרויקטים ניסיוניים".

אחד מהם הוא קולקציית בגדים בשיתוף מעצבת האופנה ההולנדית אייריס ואן הרפן, בעבור חברת MGX, שמייצרת מהדורות מוגבלות של רהיטים וחפצים במדפסות תלת-ממד. לקולקציה, הכוללת שמלות ספיראליות שונות משונות מחומרים לא שגרתיים כמו ניילון וגומי, קוראים "אסקפיזם". וידריג מספר שכמו שיתופי פעולה אחרים שלו, גם זה ניצת בזכות האינטרנט: "אייריס ראתה את הפסלים שלי כשחיפשה מישהו לפתח איתו טכניקות חדשות לעיצוב בגדים. היא עבדה באופן ידני ורצתה להכניס היבט דיגיטלי לבגדים שלה. הפריט הראשון, שקראנו לו 'שמלה קריסטלית', היה הפיילוט, וכשראינו שזה עובד טוב המשכנו לקולקציה".

וידריג וואן הרפן עבדו יחד על העיצובים, וחברת MGX היתה צריכה למצוא דרכים טכניות להוצאתם לפועל. זה היה תהליך מתמיד של ניסוי וטעייה, וכפי שווידריג מנסח זאת, "עשינו שרטוטים ידניים ודיגיטליים של כל מיני ארכיטיפים, עד שהסכמנו על משהו מסוים. בשלב הזה יצרנו מודל של הפריט במדפסות התלת-ממד של MGX, ולפי המודל למדנו מה צריך לשנות. ואז שוב חזרנו אל השרטוטים, וחוזר חלילה. הקולקציה היא בעצם אנימציה של מודלים, או יותר נכון מודלים של אנימציה".

זה לא עיצוב אופנה, זה תהליך אמנותי

וידריג הוא מרואיין עקשן וקפוץ. את גילו הוא מסרב למסור, ואם נאמר דבר-מה שמרגיז אותו, הוא סונט במראיינת ומתקן בתקיפות. כך, למשל, הוא התרעם כאשר בשיחה על העיסוק שלו בבגדים עלה לאוויר המושג "עיצוב אופנה". הוא תיקן בתוקף באומרו שמדובר ב"תהליך אמנותי": "אלה יותר תכשיטים מאשר בגדים. הכלים שהשתמשנו בהם בשביל הבגדים דומים לאלה שאני משתמש בהם בשביל תוכניות-אב לערים, למשל". כך או כך, התהליך האמנותי הזה הוביל לתצוגת אופנה עם באזז תקשורתי. וידריג צוחק שמכל הדברים שעשה עד היום, קולקציית הבגדים זכתה לתשומת לב התקשורתית הגדולה מכולן: "זה הדבר המצחיק באופנה - יש המון נטוורקינג, יחסי ציבור ושיווק. הדהים אותי כמה תשומת לב שמלה יכולה לקבל - מסתבר שהרבה יותר מבניינים".

תוצר נוסף של אותם כלי עבודה הוא הכיסא "ברזיל" שעוצב במהדורה מוגבלת. רובוט ליטש קוביית עץ לפי אלגוריתם מסוים, כדי ליצור ממנה את הכסא. זהו אחד משני אופני העבודה בעיצובים של וידריג: חיתוך מתוך גוש חומר, כמו במקרה של הכסא, או חיבור של כמה חלקים יחד, כמו בקולקציית הבגדים.

הדמיה של מגדל בתכנון וידריג
הדמיה של מגדל בתכנון וידריג

כשהוא נשאל אם עתיד הארכיטקטורה צועד לכיוון של דיגיטליזציה, כלומר לעבר ארכיטקטורה שבה המחשב אינו רק כלי עזר להגשמת שרטוטים ידניים, אלא המחולל של התכנונים מלכתחילה, עונה וידריג: "אני לא אדם דוגמטי, ולכן אני חושב שיש מקום גם לזה וגם לזה. אני מאמין שהארכיטקטורה הפופולרית, הרווחת, תישאר פשוטה יותר, ואילו הארכיטקטורה הדיגיטלית תישאר נישה אוונגרדית לצידה. אני מאמין שככה זה גם צריך להיות".

עוד אדריכל שהוא גם מעצב יוצא דופן:

מנורה בעיצוב עומר ארבל
מנורה בעיצוב עומר ארבל

>> תכירו את הבתים והמנורות של עומר ארבל, שמחולל בזירות האדריכלות והעיצוב בקלילות מעוררת קנאה