יש רק יום אחד בשנה שבו מותר באופן רשמי לשחק באש, ואין כל חשש לשמוע את המשפט הידוע "אם תשחק באש תעשה במיטה". ולכן, על אף שהדעות חלוקות לגביו, ל"ג בעומר הוא יום החג החביב על הילדים. הוא מלווה בהתרגשות עזה - משלב איסוף הקרשים ובחירת המקום המיועד, ועד הדלקת המדורה, צליית המרשמלו וחילוץ תפוחי האדמה מהגחלים - אבל אין ספק שמרגש מכל הוא החופש לעשות את מה שאסור - להבעיר אש, גדולה ככל הניתן, חמה, מהפנטת וממכרת, ועם זאת גם לשלוט בה.
בתערוכה שהוקדשה לעיצוב אקולוגי, בהלסינקי בשנה שעברה, הציג המעצב הפיני טפיו אנטילה תאורת חוץ בהשראת לפידים, בשם Pare Light - גוף תאורה שעושה שימוש באש חיה, באמצעות מקלות שטוחים העשויים מחומר טבעי מתמחזר, שנשרפים אופקית, בדומה לקטורת. בסיס הגוף עשוי מפלדת אל חלד המשקפת את האש ומחזירה את האור, והוא משמש גם לאחסון המקלות החדשים וקופסת הגפרורים הנלווית.
אש גם מופיעה לא מעט בעבודותיו של אריאל שלזינגר, אמן ישראלי בוגר בצלאל, המתגורר כיום בברלין. בעבודה שלמעלה שרף שלזינגר שטיח פרסי מגולגל, ופרש אותו על הקיר כשהוא חושף את הצלקות ואת הדפוס המיוחד שהותירה בו האש.
המעצב הסיני הונגטאו זוהו משתמש באש באופן שונה, כשהוא משחק ברעיון של חם וקר. הוא הציג רהיטים נמסים בשם Burniture – שילוב של המילה burn (לשרוף) ו-Furniture (רהיטים). זוהו עיצב סדרת כסאות משעווה לבנה שנראים במבט ראשון כעשויים מקרח, אך כאשר מדליקים את הפתילים השזורים בהם - הכסאות מתחילים לטפטף עד שלאט לאט הם נעלמים.
ולסיום: השרפרפים מסדרת "סתיו/חורף" של המעצב ולנטין לואלמן הגרמני עשויים מענפים וחלקי עץ שונים, המחוברים יחד באמצעות תערובת של נסורת ודבק, שגם משמשת כמילוי למחברים וכחומר גימור, ומעניקה לשרפרף מראה אורגני. בדומה למרטין באס, גם לואלמן שורף את השרפרפים ומצפה אותם בשעווה, אך בשונה ממנו לואלמן משייף את החלק העליון עד שנחשף העץ המקורי, ממרק אותו ומצפה בשמן. התוצאה היא משחק של ניגודי צבעים וטקסטורות ברהיט שובה לב.
