גאון הפרנק סינטרה הזה, לא מספיק שבעודו בחיים הפך לאגדה, גם במותו הצליח לנצח את מלאך המוות בשש מילים ונוקאאוט.
מותו של יחיד טרגדיה, מותם של רבים היא סטיסטיקה (יוסף סטאלין)
שיטוט בבית קברות יהודי מביא עימו תחושה מדכאת של השתתפות במיפקד אוכלוסין לעולם הבא. המצבות נושאות את אותם נתונים יבשים: שם פרטי, שם משפחה, תאריך לידה ותאריך פרידה. הנועזים ישאירו משפט קצר או אימרה, הרוב הדומם יסתפק בנתונים הללו. בבתי קברות צבאיים המצב בולט עוד יותר: המצבות עשויות מאותה אבן, הגריד על המצבה זהה בכולן, אותם פונטים ואותו ניסוח.
בדל את עצמך
מפליא לגלות שבעודנו בחיים אנו עושים את כל המאמצים בכדי לבדל את עצמנו משאר בני האדם, אך בבואנו לצ’ק אאוט הסופי, אנחנו רוצים למות כמו כולם. סיפור הוא צורת העברת המידע הזכירה והמרגשת ביותר שהמציא האדם. נסו לדמיין את בית הקברות כספר המתים הפרוס לפנינו, בו כל אחד מאיתנו יוכל להשאיר לדורות הבאים את סיפור חייו, במקום אוסף של נתונים סטיסטיים. כי לכל אדם יש סיפור כמו שלכל איש יש שם.
היום שאחרי
אז בפעם הבאה שאתם מעדכנים את הסטטוס שלכם בפייסבוק או מצייצים בטוויטר, חשבו על סיפור שהייתם רוצים להשאיר פה אחרי שתלכו, כי מה שכתבתם על המצבה יישאר לדורות הבאים, אין Delete או CTRL+Z. יש סיפור שחקוק באבן.
רעיונות?
