מלחמת לבנון השנייה היתה שירת הברבור שלי בין כוחות המילואים, וגם של דני – חברי הטוב ומי שהקים את אתר מילואימניק,
וגם דחף אותי להצטרף אליו.
חמש שנים חלפו מאז, וככל שעובר הזמן, שירות המילואים – אותו בילינו מיוזעים, בתוך שקי שינה מצחינים, משרכים רגליים עם קיטבגים מאובקים ועם אוכל ברמה של מלון 2 כוכבים באפגניסטן - הפך לדבר שמתגעגעים אליו.
כנראה שזוהי דרכה של נוסטלגיה: אם עובר מספיק זמן, כל דבר כמעט הופך בזכרוננו לחוויה. הנסיעה בג'יפ צבאי עם קפיצים גמורים וארבעה כיווני אויר, הפנס הצבאי, שיחד עם הסוללות הצבאיות ידע לשמור על משמעת חושך טוב מאיתנו ופשוט סירב לפעול מרגע השקיעה ועד לזריחה, ושאר אביזרים בעלי שימושים ושמות מוזרים.
חלקם כבר לא עמנו: בעידן שבו כל טירון חובק סמרטפון, משעשע להיזכר שלפני עשור תקשרנו בעזרת טלפון עם מחולל, שאחרי חודש מילואים יצר שריר מעורר חשד ביד המחוללת.
והיום, כשאפשר להיעזר בג'י-פי-אס כדי להגיע למכולת, ניווט בעזרת מצפן וכוכבי השמיים נדמה כמו סרט מדע בדיוני. כמובן שלא אחת נעזרנו בנשקנו הסודי – איש הניווט האולטימטיבי בשטח. אין הכוונה פה לגשש הבדואי, שכבודו במקומו מונח, אלא לגזלן: עליו תמיד אפשר לסמוך שיהיה לו באגט עם פסטרמה ושיידע בדיוק איך להגיע למוצב ("קח שמאלה 250 מטר אחרי הפיתה" - סיפור אמיתי).
כל מילואימניק יכול לדבר שעות על חוויותיו מאותם חודשים, ואין כמו החפצים כדי לעורר את הזיכרון: המדים שהסתתרו בקיטבג ולעולם לא היו במידה המתאימה, תיק השכל, החגור והרצועה לנשק.
אבל בסופו של יום, יאמר לכם כל מילואימניק, הכלי החשוב ביותר ללוחם הוא הגזייה. שכן ללא גזייה פועלת לא יהיה קפה, וללא קפה אין צבא. וגם אם אספרסו איכותי טעים יותר, מילואימניק אמיתי יסכים שאין דבר טוב יותר מקפה צבאי, כזה שמתבשל בשטח, בשתיים בלילה, ליד הבט"שית, כדי להעביר את המשמרת.
- התמונות באדיבות "נוסטלגיה אונליין" - שימור המורשת הישראלית www.nostal.co.il
