דברים שגורמים לי להרגיש זקנה וצעירה בו בזמן: לצאת למסיבה באמצע השבוע, בספונטניות יחסית, ליום הולדת של חבר בן 26 שהזמין אותי דרך הפייסבוק, ולהרגיש קצת כמו עליסה כשאני נכנסת דרך פתח צר ומגלה שם מה שמכונה מגה פיק-אפ/דאנס בר.

ובליבה חומה

מצד אחד הבייביסיטר התרשמה, עזרה לי להחליט מה ללבוש, החברים יקנאו (בעיקר אלה עם ילד שלישי מתחת לגיל שלוש). מצד שני אני מגלה שהתפרצתי ליקום מקביל. יקום שלא היה לי כל מושג על קיומו, ממש מתחת לאף, כל כך קרוב ועדיין בלי כל נקודות השקה לחיים שלי. כמו שאומרים, אין לי חברים משותפים עם אף אחד ממאות, ואולי יותר, האנשים פה. שניות אחרי שאני נכנסת אני חוזרת לדברים שקרו לפני כמעט עשרים שנה ומבינה שהם עדיין קורים, רק לאחרים. וקורים בצורה אחרת לגמרי.
לא ברור לי עדיין אם התכנון של המקום מייצג את האופן בו בני הדור הזה מתקשרים זה עם זה, או שמא הוא מייצר אותו. מה שבטוח הוא שהכלים וגם הכללים השתנו.
חלל ענק ובר במרכזו השקוע, בנוי כמו זירת אגרוף מתחת כמה מפלסים של מדרגות ומרפסות היקפיות. החלקים המוגבהים יוצרים תתי-אזורים נפרדים שגם בהם יש משחקי גובה. בקצוות, הקירות אליהם נצמדו פעם הביישנים, יש ספות.
חושך. מוסיקה בעוצמה שמרעידה את רצפת העץ. מאות אנשים במעברים צרים. להגיע מפינה אחת של האולם לפינתו השנייה ייקח רבע שעה כשהמקום אפילו לא מתחיל להתמלא. חמש עשרה דקות של הזדמנויות לגעת או לנעוץ מבט במי שרוצים. אם פעם היה צריך לאזור אומץ ולגשת, ולדבר, היום מספיק לחלוף על פני, להישיר מבט, ואחרי זה (או לפני זה) לברר פרטים בפייסבוק. בכל נקודה בה תעמדי תוכלי להביט בכולם. בכולן.
במנהרת זמן שפועלת לשני כיוונים נזרקתי לשנות העשרים שלי, פעמיים-שלוש או יותר בשבוע יוצאת למועדונים, מנסה להיזכר איך אז תקשרנו זה עם זו, איך נגענו, איך רקדנו. מה רקדנו אני זוכרת היטב. לא את זה. (האמת? בדיוק את זה אבל בלי המיקס דאנס המפגר הזה). מנסה להיזכר איך ההורמונים פמפמו אז, באילו כיוונים ובאיזה אופן. מרגישה בו בזמן, בזכות השחזור הזה בסביבה זרה, את הגוף זז, את החשק עולה. (כי ביננו, איפה כבר יוצא לנו לרקוד, אם בכלל, בגילנו? במסיבות של החברים שלנו או חתונות של בני דודים צעירים? למצוא את עצמי במועדון בו אני מכירה גג עשרה אנשים בהחלט מחזיר אותי שנים אחורה). דווקא המקום של הדיג’יי נשאר כשהיה- מעל כולם, רואה ומשחק בכלים.
הכל פה שופע הורמונים. אפשר להריח את החרמנות באוויר. גם ההורים שלנו כינו את זה "שוק בשר". אין ספק, אפשרויות הקניה השתכללו גם כאן, חיפוש, היצע, השוואה. הכל קורה מסביבי. אם פעם היינו מתקבצים ברחבת ריקודים שטוחה וחשוכה, עם בר באחד הקצוות הרחוקים וזזנו הצידה או למטה בשביל להחליף מילה, היום זה קולוסיאום שכולם בו השחקנים והבמה היא הבר. כנראה הדאוס אקס מאקינה היא הידית של הבירה מהחבית.
הבר במרכז כי הוא מחולל הכל. משם זורם האלכוהול שמזרים את הדם, משחרר את הגוף ומקרב אנשים, ולשם זורם הכסף. והאלכוהול נדיב וחזק. הג’ין אנד טוניק שהזמנתי היה כל כך חזק שתוך שניה חלפה בי צמרמורת לאור המחשבה כמה סם האונס אפשרי פה. התחושה היתה שזה מה שמעודדים פה. כי גם המלים של השירים נשמעו לי בוטות מדי פתאום. אם פעם הכי נועז שידענו היה “Touch me I wanna feel your body” היום הכי עדין זה "I wanna make love right nah nah now". הטקסט הממוצע יעביר את המסר "כל הכוסיות שאוהבות את זה תרימו ידיים". משהו כזה.
ואם את רוצה לרקוד אז להרים ידיים זו האפשרות היחידה שלך לנוע בחלל. כי בצדדים אין מקום. רק למעלה. בעצם, אני קולטת אחרי הסתכלות ממושכת בתאורה המרצדת בהבלחות קטנות של קצב, מעט מאד אנשים רוקדים פה. אולי אחד מכל שמונה או עשרה. אבל מלמעלה המקום נראה הומה וחי. הקהל זז. כי כולם זזים ומנסים לעבור ממקום למקום וחלק רוקדים וזה מספיק להיראות כאילו יש תנועה. במועדונים השטוחים שאני רגילה אליהם את רואה רק את מי שלידך. אם תרצי להסתכל על מישהו רוקד תצטרכי להיכנס לרחבה. עכשיו את יכולה להביט בו מלמעלה. לבדוק את כולם, לבחור, לנעוץ מבט ולחכות.
וגם אחרי הבחירה לא תהיי חייבת ממש לגשת פיסית ולהגיד שלום. או לחייך. או להציג את עצמך או לשאול שאלה מפגרת. את תמצאי את החברים שלו בפייסבוק, תבררי לאיזו מסיבה הוא יוצא עכשיו, ואולי תשלחי לו הודעה. או תעברי על התמונות שלו. ואני מסתכלת וקולטת: האנשים שמסביבי לא באמת נמצאים פה: הם חיים עכשיו את העבר של העתיד המדוּמיָין שלהם: בכל פינה אנשים מצלמים את עצמם. אם פעם היו לנו אלבומי תמונות שברגעים אינטימיים בחרנו לחשוף בפני חברים, לשבת יחד על הספה בסלון ולהציג את העבר שלנו, לחשוף את התמונות שהחזקנו הפוכות מטעמי צניעות, היום אנשים מתעדים את החיים המאושרים שלהם (מאושרים, רק מאושרים) כל הזמן ומציגים אותם בפומבי. ממציאים אותם תוך כדי התרחשות. הכל פומבי. הכל מוצע למכירה. אנשים מתקשרים בסמסים בסמארטפונים שלהם, אבל לא ניגשים להציג את עצמם.
כל חוקי החיזור השתנו. הרגשתי שאני שולטת בשפה נכחדת.