את ג' פגשתי קודם. כלומר, זה לא היה בליינד דייט. הוא ישב לידי על הבר בהופעה של חבר משותף וסיפר לי על הבית המיוחד שלו - הבית של סבתא. לא יכולתי להתאפק, ומיד זימנתי לנו דייט בענייני בתים. בחוץ היה גשם שהמדינה הזאת לא יודעת להכיל, רוחות מאיימות להעיף את הבית שבו אני גרה ודופקות בדלת העץ המתפרקת ומאיימת לנפוח את נשמתה. נשמתי שלי, לעומת זאת, צוהלת. הלב נפתח וקורא להרפתקאות. אני שמה פניי אל מדינת חולון, שם אני מצפה לפגוש, אולי הפעם, את הבית שיקרא לי להישאר איתו ועם בעליו.
הבניין אכן מעוגל מבחוץ כפי שהובטח לי. בכיכר, כמו בכיכר, המבנה מתייחס לעיגול ומהדהד אותו, ואני מתעגלת איתו אחורה כדי להיכנס. גם הכניסה לא מאכזבת. אפילו הריח כמו שג' הבטיח - של פעם (זה טוב או רע?). הבית של סבתא.
כשאני נכנסת פנימה אני מבינה שיש לנו עסק עם בחור מהדור הישן. זה לא שהוא עבר לבית של סבתא: הוא הסבתא בעצמו. אבל תיכף נבדוק את העניין לעומק. ג', בביישנות, מציע לי לעשות סיבוב בבית ולא נותן לי עדיין שום דבר מעצמו. את העטיפות שעליו נראה שאצטרך לקלף לגמרי לבד.
מימין לכניסה פינת אוכל כמיטב המסורת: שולחן עץ ישן עטוף ברחמים, במפה משובצת ובשמונה כסאות, כאילו מדובר במשפחה חולונית עטורת משתתפים. מה הוא מדמיין? ארוחת ערב, ששת ילדינו ואנחנו, משוחחים על סיפור של שלום עליכם? לקירות צמודות ויטרינות מהסוג הישן, שחלונות הזכוכית שלהן מסתירים ספרים (כל מיני), תמונות (כל מיני), קלטות (כל מיני) וקשקושים נוספים. מבטי מרפרף על הברדק שמתחבא מאחורי הסדר לכאורה.
אבל רגע, למה לרפרף? מתברר שהחמצתי פה עניין רציני – ג' הוא אספן סרטים. ויטרינה שלמה עמוסה בסרטים ישנים בעותקים נדירים, בקופסאות של סרטים חדשים במהדורות מיוחדות, ובסתם סרטים שהחליטו להישאר כי נעים להם פה. ג' חי בסרט: בשלב הזה פשוט עוד לא הבנתי כמה.
משמאל, הסלון – הלו סבתא, היר-איי-קם! שולחן רטרו מטורף! וספה ירקרקה בצורת ר' מפנה את גבה אל הכניסה. איזה בחורה הגונה תשב כשגבה חשוף? ואם יקפוץ עלי מישהו מאחור? בספרי הפנג שואי שלי אומרים במפורש – לא לשבת עם הגב לדלת!
אבל עזבו אתכם מפטפוטי ביצים וסבתות, העיניים שלי נופלות על הדבר המהמם האמיתי שיש בדירה: החלונות. בשביל זה שווה לנסוע עד לחולון ואפילו להישאר.
הגשם עדיין דופק בחוץ והקיר פעור אליו בשני חלונות ענקיים מהרצפה ומעלה. דרכם רוקדת לה הכיכר במעגלים ומפתה אותי להצטרף אליה, לשכוח הכל ולרקוד בגשם.
ג' שם לב למבטי ואומר בשקט מרוחק וכמו מתגעגע – סבתא שלי היתה יושבת שעות ומסתכלת בחלון. ופתאום, ברגע אחד, אני מבינה עליו משהו. פתאום אני מבינה מה לו עם סבתא שלו. גם הוא, כמוה כנראה, נאחז בעבר, אבל עיניו נושאות אותו אל מקום רחוק, מקום אחר, הרחק מהחיים האלה ומכל המוכר והמעייף. הרחק אל תוך אחד הסרטים המונחים עמוק בוויטרינה.
המשך השיטוט בבית מגלה לי את מה שכבר הבנתי : ג' לא באמת רוצה להיות פה. בארץ הזאת, בחיים היבשים והמשעממים האלה, בין הקירות המגבילים. את העבר הוא נושא בפריטי וינטג' מיוחדים ויפהפיים. הם מקיפים אותו כמו סיפור מיתולוגי ישן, שיותר מעניין לספר אותו מאשר לחיות בתוכו. האפור והיומיומי יישמט ורק ההילה של סיפורי הגבורה העתיקים תישמר ותצבור עוד שכבות של אבק קסום.
הפריטים הישנים הנדירים מספרים סיפור שטרם סופר, חשופים לחלוטין ועומדים בגאווה לתצוגה. את החדשים, מסתבר, ג' עדיין לא מסכים לחשוף. העיניים שלי רואות ואני מסרבת להאמין - שלטי הטלוויזיה עטופים בניילון (מי אמר סבתא ולא קיבל?)! עכשיו לא נשאר יותר ספק - ג' עדיין לא מוכן להתפשט מהעטיפה השומרת עליו ולגלות את החדש שבתוכו. בין כל הישן הזה, עדיין אין באמת מקום לבחורה חדשה.
אבל הי, הנה הפתרון, נמצא ממש מולי על הקיר: תמונות שג' צילם בעצמו במסעותיו במרחבי ארה"ב שנים קודם לכן. בתמונות - תשוקה, סערה, חיות פרא. מה שנדרש לג' הוא ללא ספק מסע קילוף שכבות רציני. ואכן זה מה שהוא מתכנן - טיול ארוך בעולם.
צא בחור, צא למסע אמיתי במרחבי החיים. צא, ורק אחרי שייקרעו עטיפות הניילון מעליך, רק אחרי שתחיה בעצמך את הסרט שאתה אוהב, או לפחות את תחילתו, רק אז תחזור. אז, אני מקווה, יתפנה מקום בבית גם בשבילי.
ואני? אני בינתיים אמשיך לחפש לי בית אחר.
בפרקים הקודמים:
הדייט הראשון של ציפי: הבגדים החליטו לצאת מהארון.
ציפי יוצאת למסע חיפושים אחר הגבר שיבנה איתה בית.- ציפי גלעד היא מעצבת פנים, מוזיקאית וכותבת.
