אני מודה, למתבונן מהצד עשויות הדילמות בהן אני מתחבטת, להראות שטחיות. אולם כמי שעולמה צר כשל נמלה, הן מדירות שינה מעיני באמת ובתמים. זו האחרונה נגעה במעבר שבין קודש לחול. היתה זו ארוחה חגיגית, כלי המנה העיקרית נאספו מהשולחן, פונתה כל הכבודה וכעת חיכו המסובים בשקיקה למנה החגיגית האחרונה.
ברם, הפירורים שנותרו על השולחן ללא מענה, מנעו ממני את הגשתה של העוגה. רעיון ראשון לפנות את המפה ולנער בחוץ - נפסל. יותר מדי אורחים.
רעיון שני - לגרוף את הפירורים ככל האפשר, נוסה ללא הצלחה כבירה.
אכילת הקינוח על שאריות הארוחה נדמתה כאופציה לא נעימה. הבכורה, לכבודה נאספנו, הצילה את המצב, כששלפה את הצעצוע האחרון שלי, שואב פירורים נייד, צבעוני ונוח. סיבוב קטן על השולחן וכולם נשמו לרווחה. הכל נאסף, עד הפרור האחרון. אפשר להגיש קינוח.
מכשיר ידני לשאיבת פירורים משולחן האוכל, פריט קטן וגאוני. השואב שאני הנחתי עליו יד מעוצב כחתול כתום. לילדים שלי, שמשתוקקים בזכותו להשאיר אחריהם משטח נקי, הוא מזכיר את גארפילד. מותאם לאחיזה נוחה בכף היד.
60 שקלים. טורקיז, מושב בית יצחק.
