הבגדים החליטו לצאת מהארון

הכניסה היתה מפתה. משהו אחר. מתוך סמטה קטנה, בין בתי מלאכה זעירים, הציץ שער צבעוני במיוחד. לא בטוחה אם הגעתי אל מפתנו של ארמון עירוני נידח או אל בית הכובען מעליזה בארץ הפלאות -

כך או כך הסתקרנתי, או שמלך יש פה או איזה פסיכי, ואין הזדמנות שנייה לעשות רושם ראשוני, אז.. אוהו, חתיכת גרם מדרגות יש פה. ארוך, צר, תלול, מסוכן. העור שלי מתחיל להתחדד כמו שפריץ על קירות משנות השבעים. כיף לי.

הכניסה לדירה עצמה הייתה קצת שונה. כלבת זאב מעורבת רצה אלי והחלה לקפוץ עלי בהתרגשות. מה הוא מרייר עלי, האלטר-אגו השעיר של אדונו, חשבתי וניסיתי להדוף אותה. בעדינות, שלא יחשוב שאני לא אוהבת כלבים, חלילה. לא שאני אוהבת. נכנסתיי. בתוך הדירה אפלולית. בדירות קטנות ודחוסות בתל אביב, כשהחלון היחיד פונה בקרבה יתרה אל הקיר של הבניין ממול, חייבים להקדיש תשומת לב לתאורה, אחרת נשארים דחוסים בחשיכת רווקים, ולך תמצא את הדרך החוצה. מבעד לאפילה - גבר.

פנים משורטטות בקווים חזקים וברורים. גוף רזה ותנועה גמישה, לבוש בגדי חורף ספורטיביים אך ביתיים, ועיניים.. אוף. כחולות, עמוקות וחזקות שהישירו מבט. ממיס אותי כשמסתכלים עליי ככה, ולמרות זאת, או שהוא לא מבין בתאורה או שיש לו כוונות נסתרות, הוא הציע לי בחושך שורה של אפשרויות – קפה? שחור? נס? תה כזה או כזה תה? כזה אולי? יש גם וודקה. קצת נוירוטי, חשבתי, ואמרתי נס. כי זה מה שהיה צריך באותו רגע כדי שאשאר. ככה זה בליינד דייט, נזכרתי, איך שאת מגיעה בא לך לברוח. להיעלם. שיתקשרו ממכבי האש. שיגידו לך להגיע מהר לגלריה ליטבק כי איזה פסיכי רוצה לשבור את העבודות של צ'יהולי, ורק את יכולה בגופך הצנום לעצור. לנשום. לקחת אוויר. הוא רק רוצה להכניס אותך למיטה, זה הכל. תסתכלי מסביב ותירגעי.

ב' הכין נס קפה והתיישב על הספה. מעניינת דווקא, מוזרה, כמו הכניסה. הבד שלה בצבע ירוק, כריות אדומות עליה ובקצוות שלה שפיצים. כאילו לקח אותה מסיפורי אלף לילה ולילה, וסיפורים יש לו בלי עין הרע - גם שפיצים, נראה לי. אאוץ'! עיניי נתקעו על פסגת הדרמה: שורה של ז'קטים מחויטים, מרוטים, תלויים אחד ליד השני על הקיר. אולי מגניב, אבל הלו, מה נסגר עם הבחור? החליפות החליטו לצאת מהארון? אמאל'ה, אולי גם לו זה יקרה יום אחד?

לקחתי לגימה מהנס שלא הוכיח את עצמו, וניסיתי לחייך בזמן שב' מספר על פגישת עבודה טרופה שהייתה לו בצהרים. מספר ומספר, נוירוטי, כמו שמספרות ערימות הספרים והדיסקים המפוזרים ללא סדר, החליפות התלויות על הקיר והניירות המפוזרים בכל מקום. הסדר של הבית ישקף תמיד את מידת הסדר במוח בעליו, ובכלל אני לא בטוחה אם יבוא לי לשמוע את הסיפורים שלו בזמן שאני מקפלת כביסה.

עיניי המשיכו לטייל, ועכשיו הגעתי לסיני. ברגע אחד הובלתי אל חושות הטלאים וחופי הפלא. מעקה הגלריה עשוי קני סוף כמו החושות. זיכרון החופש האין סופי צבט אותי ורציתי לזרוק את עצמי אל המזרן, נסיכת מדבר שזופה בשמלה דקיקה, והוא, שייח סעודי שחום ואצילי מגיש לי סחלב מתוק. אבל לא, זה לא היה הזיכרון ששבה את ליבי. בקצה המעקה, בפינה של הגלריה, חלון קטן חתוך ביד רועדת, דרכו ניתן להציץ.

למה החלון, שאלתי, "כדי שאוכל לראות מלמעלה את הכלבלבה, בזמן שהיא ישנה", אמר הבחור, בחיוך שקט, וחריצים קטנים של טוב לב התקמטו לו בצדדים של העיניים ופתאום ראיתי בו את הרגישות הזו שאת רוצה לראות בבחור. אכפת לו. מהכלבה אמנם, אבל אולי יום אחד גם ממני? אולי גם בשבילי יפתח חלון?

ברגע אחד רעדה לי הרצפה ונתקלתי בהבנה. שאפשר שהוא דווקא ימצא חן בעיניי, הוא והבית שלו והחיים שמשתקפים פה בארמון המוזר הזה. אבל אני לא אמצא חן בעיניו. חייכתי אליו, אמרתי תודה ושלום ויצאתי בשקט.

אז מה היה לנו?

1. חוש לדרמה ויצירתיות – אהבתי.

2. נוירוטיות - אם עוד מישהו מציע לי עשרה סוגי תה שונים אני מתפטרת. תהיה גבר, בחיאת. תחליט בעצמך.

3. בגדים שהחליטו לצאת מהארון – שיקופים אחי, שיקופים.

4. צוהר קטן להבעת דאגה כנה ואכפתיות – ביג לייק!