אני שונאת מספרות. אני מחליפה אותן לפי אזור מגורים - אין לי נאמנות לספרים, רובם יצורים מעצבנים, ובינינו, זה לא פינוק לשבת חמש שעות עם צבע/ גוונים/מתקן ייבוש שנראה כאילו הונחת ממאדים על הראש שלי, ולחכות שמישהו יבוא לחלץ אותי/לחפוף לי/להרוג אותי בירייה. מצד שני, שיער הוא אחד האביזרים המשמעותיים במראה חיצוני של כל בחורה, אז להתעלם ממנו אין סיכוי, בטח לא כשכבר הגעתי למצב שבו הבית שלי מלא במוצרי שיער ואני יודעת לעשות הכול - החלקות עם מסלסלים, תלתלים עם מחליקים ולישון על האף כשיש לי רולים בשיער. בנוסף, בשנה האחרונה אני באובססיה על לימודי עיצוב שיער, ונמצאת כנראה בעיצומה של טרנספורמציה לפריחת-על. כל הסימנים כבר כאן. אחרי שעשיתי לעצמי מתנת יומולדת והלכתי ללמוד איפור, רק חסר לי להתמחות בבניית ציפורניים, והתהליך יושלם.
נכון שאחרי כל זה ההחלטה לעבוד יום אחד במספרה של ארז שרביט נראית כמו צעד הגיוני? האמת, אין מתאימה לניסוי כזה יותר מהמספרה הזאת, המלאה בטיפוסים מעניינים וחריגים בנוף עיצוב השיער הישראלי, ואין בה אף פלצן אחד לרפואה. קחו למשל את נוריאל חיימוב: ספר, קולוריסט ואחד הפניסטים הטובים שנתקלתי בהם. התאהבתי בו בזכות העובדה שהוא לא מנסה לנהל איתך שיחת חולין. אין לו שום עניין בלבדר אף אחד, הוא עושה את העבודה שלו בלי חיוכים מזויפים והוא עושה אותה מושלם. גוסטבו גורנפלד, קולוריסט מומחה, גם הוא מקצוען לא קטן, וגם הוא לא מדבר יותר מדי. וכשהוא כן, אז לפחות יש לו מבטא סקסי. שי בר נתן, ספר וקולוריסט מוכשר, מגיע לעבודה עם אופנוע כבד ולהוציא ממנו שני משפטים רצופים זה גם די מסובך. ניסיתי. קיבלתי מבט קלינט איסטוודי ותו לא. ובל נשכח את ארז שרביט, המאסטרו של כל הקקופוניה הזאת, הכובען המטורף, גם הוא נטול האישיות הקלאסית של ספרים תל אביביים.
ועכשיו כשסיימנו עם תיאורי הצוות החינני, אני חייבת לציין שלצערי יום העבודה שלי לא התחיל כל כך טוב. העזתי להגיע עם שורשים, בטמטומי. לא הספקתי, מה אני יכולה לעשות? ניסיתי לסדר את השיער ככה שלא יראו שבילים, אבל המאמץ היה עקר. וכך, בעודי מקפלת מגבות, ניגש אליי הבוס, נתן בי מבט נוזף והתחיל להתעסק לי עם השיער. "עובדת שלי לא יכולה להסתובב כאן עם שורש כזה מכוער", הוא נבח עליי. "שבי שם, אני תיכף בא". "רגע", ניסיתי להתנגד, "יש לי עוד שקית מגב".
לא היה לי סיכוי. מיד זינקו עליי שני אנשים עם מברשות והתחילו לצבוע אותי. מסתבר שבתור עובדת את לא מחכה בתור. הדברים הולכים הרבה יותר מהר. זה מעניין, כי אני די בטוחה שאם הייתי משלמת, הייתי יושבת עם המגזין עד עכשיו. שעה לאחר מכן, אחרי חפיפה, טיפול שיקום וייבוש, הייתי יפה מספיק לטעמו כדי להמשיך בקיפולי מגבות. כשסיימתי מירקתי כמה מראות, ולאחר מכן טאטאתי את המספרה משערות. היה די נחמד כי, כידוע, האלמנט המשפיל בניקוי רצפות הוא לא המטאטא, אלא דווקא היעה. להחזיק יעה זו לא פעולה שמחמיאה לאף אחד. במקרה הנוכחי, במקום הכלי המשפיל ישנו מכשיר שעומד בפינה ונראה כמו מגרסה הפוכה, וכשמקרבים אליו ערימת שערות הוא מפעיל את עצמו ושואב אותן לבד. מגניב, תודו.
מלבד פעולות ניקיון פשוטות, נתנו לי גם לערבב צבע. מסתבר שהיום כבר לא מערבבים צבע באופן ידני, יש קערת ערבוב חשמלית, שגם שוקלת את הצבע ואת החמצן ואפשר אפילו לתכנת אותה למספר הסיבובים המדויק שנדרש לערבוב יסודי. חייבת קערת הייטק כזאת בבית.
גולת הכותרת של היום היתה, ללא ספק, כשארז הקריב את הראש שלו ונתן לי לספר אותו. אמנם עם מכונה, אבל בכל זאת, שווה. אם תשאלו את ארז, מגבות אני לא מקפלת מי יודע מה, אבל יש לי יד מאוד עדינה, ואם אני רוצה ללמוד ספרות, הוא אישית מוכן ללמד אותי. אז זהו, הוחלט. אני הולכת ללמוד ספרות. ככה לפחות את השיער אני אוכל לצבוע לעצמי כמו שצריך. למי שצובעת כל שבועיים וחצי את כל הראש זה קצת יקר, ותסלחו לי אם עדיין לא התגרשתי מתעשיין עשיר. אני עובדת על זה. כשחושבים על זה, בתור פריחת-על, בכל מקרה יש לי סיכוי הרבה יותר טוב לתפוס אחד.
תודה לספר המארח - ארז שרביט ללוריאל פרופסיונל וקרסטס
