רואים: בפעם האחרונה שהייתי בירקון זה היה בדרך להופעה, בחושך, על אופניים, וכל מה שאני זוכרת זה שהיה קר. האמת, בשעות היום ממש יפה כאן. עצים, מים זורמים, קצת פרחים, ספסלים רומנטיים, ומגוון די גדול של טיפוסים. קשישים בריאותיים, זוגות בפיקניקים, הורים עם ילדים, כמה חתיכים בבגדי אופניים צמודים, ויונים. מלא יונים.
שומעים: גרגורי יונים, עוד סוגים של ציפורים, צחוק וצעקות של ילדים קטנים, צעדי ריצה, פכפוכי ירקון, דיבורים בטלפון, צלצולים של טלפון, התראות של וואטס אפ. מה קורה פה? טבע שמבע, אך נראה שאף אחד לא יצא מהבית בלי הסלולרי.
נושמים: אויר אמיתי וטעים. כן, לאוויר יש טעם, וכאן הוא מתוק יותר מאשר באמצע העיר- פחות עשן ויותר חמצן. יש משהו מרגיע ביציאה הזאת, אפילו אחרי חצי שעה אני כבר מרגישה את המוח שלי מתנקה קצת ממחשבות. אילולא הירקון היה תקוע אצלי בקטגוריה של מים מזוהמים זה היה יכול להיות מושלם.
שורפים: אומרים שהליכה מהירה שורפת 370 קלוריות בשעה, אני הולכת כבר ארבעים דקות לכיוון אחד, אם אסתובב עכשיו זה יהיה טוטאל של 500, ואם אוכל רק סלט בערב זה יצא די משתלם. אבל אני אוכל גם קינוח.
לובשים: נעלי התעמלות של נייקי, טייץ שחור, גופיה צמודה לבנה ומעליה עליונית עבה ירקרקה, צעיף פרחוני, קוקו גבוה, אודם (מה? חייבים! אייפון ואוזניות. סקסי אך ספורטיבי.
מרגישים: טוב. רמות הסרוטונין עולות כשזזים, והידיעה שעשיתי אימון תמיד מרגיעה ומשמחת אותי. תוסיפו לזה מוזיקה מעולה ומקלחת טובה אחר כך, ולא צריך יותר כלום.
פוגשים: פארק הירקון הוא לא מקום למפגשים אקראיים, מסתבר. יש כאן די הרבה אנשים, אבל מאז שבאתי לכאן לא ראיתי אינטראקציה חברתית אחת - הפארק הוא מקום של התבודדות- כל אחד עושה את שלו וחוץ מאשר למטרות הישרדותיות כמו לא להתנגש בעץ אף אחד לא ממש מסתכל לצדדים. האמת? נעים לגלות שנותר מקום אחד בתל אביב שהוא לא פיק אפ.
לסיכום, השילוב המנצח של אוויר צח, חיות בר בדמותן של יונים ושקט נפשי, הופך את הפארק למקום המושלם לעשות בו ספורט. רק אל תשכחי את האודם
