"הארטיסט", הסרט האילם הלוהט של 2012, שככל הנראה יגנוב לכולם את ההצגה בטקס האוסקר הקרוב, עוסק בין היתר במעבר של הקולנוע לעידן הסאונד, שהטביע קריירות של לא מעט שחקנים שהצטיינו בלהביע רגשות ללא מילים. בפועל, השינוי היה קיצוני וטראומטי עבור כמה כוכבים שעלו בגל הקולנוע הראשון. ז'אנה דובסקי, היסטוריונית אופנה ומאפרת מקצועית שהגיעה החודש לארץ כדי להעביר סדנאות חווייתיות בנושא הקולנוע האילם, יודעת לספר על כך.
"הטראומה היתה כה גדולה, שכאשר דאגלס סירק, הבמאי של 'שדרות סאנסט', פנה לכמה כוכבות עבר בבקשה ללהק אותן לתפקיד כוכבת הקולנוע האילם המזדקנת, כולן סירבו בתוקף", אומרת דובסקי. "רק גלוריה סוונסון היתה מספיק אמיצה כדי לשחק, למעשה, את עצמה", אומרת דובסקי.
דובסקי, עיתונאית מוערכת במגזינים כמו הקוסמופליטן הרוסי ומומחית לסטיילינג תקופתי, הצליחה לעשות בסדנה המרתקת שלה את הבלתי אפשרי כמעט - לסחוט מחבורת נשים רוסיות רציניות למראה מחיאות כפיים סוערות, לאחר שתוך 10 דקות הפכה את אחת המשתתפות מבחורה רעננת פנים לכוכבת פתיינית מעושנת עיניים בסגנון כוכבת העבר טדה ברה.
ללא ספק מדובר באדם הנכון לשפוך קצת אור על ההיסטוריה של האיפור והשיער בקולנוע האילם, שאומנם הפך עכשיו לטרנדי, אך במקור העניק לצופיו גלריית דמויות ייחודיות שכלל לא דומות לכוכבות של היום.
"סרטי הצילום של תחילת המאה ה-19 לא היו רגישים ולא קלטו ניואנסים, לכן ההעדפה היתה לכוכבות ברונטיות עם תווים חזקים, ש'עברו מסך' בהצלחה", מסבירה דובסקי את העובדה שרובן המכריע של הנשים שכיכבו בסרטים הראשונים לא ענו על האידיאל הבלונדיני של תחילת המאה ה-21.
מה עוד היה שונה מהותית?
"נתחיל מזה שהכוכבת, האישה הנחשקת והסקסית שהתחילה להתהוות בסביבות 1910, לא היתה ילדונת חסרת ניסיון, אלא תמיד אישה בגילאי 25-50. הגוף האידיאלי היה 55-60 קילו על כ-160 סנטימטר גובה, כלומר רזון לא היה באופנה. עם זאת, האישה היתה דומה לגיישה - ידיים קטנטנות, רגליים קטנות, צוואר דקיק".
גם הפה, איבר מודגש ביותר אצל הכוכבות של היום, נראה אז זניח למדי.
"נכון. הדגש נעשה על העיניים הגדולות והמודגשות, והפה היה כהה וקטן, כמו אצל גיישה. כוכבות מוקדמות יותר כמו טדה ברה ואסטה נילסן, שתיהן ממוצא אירופאי, היו בולטות במיוחד עם העיניים והחיוורון שלהן, ושיחקו תמיד דמויות ערפדיות, מה שמכונה vamp, של נשים קטלניות שמטרידות את מנוחתם של גברים".
"במקביל לנשים החזקות והמיניות של העשור הראשון של המאה ה-20, הסרט האילם של תום מלחמת העולם הראשונה תרם לעלייתן של כוכבות מהסוג הילדותי והתמים יותר, כמו ליליאן גיש ומרי פיקפורד, שגילמו נערות במצוקה בהירות שיער ומתולתלות".
השיער, שכוכבות הוליוודיות נוהגות להאריך ולאסוף בתסרוקות מהודרות לשטיח האדום, היה באותה התקופה קצר למדי. "שיער ארוך היה אופייני רק לכוכבות הפתייניות והערפדיות", מספרת דובסקי, "אבל אחרי המלחמה הגיעו אידיאלים חדשים - לה-גרסון והפלאפר גירל - שהתאפיינו בשיער קצר".
"הכוכבות הבולטות של שנות ה-20, פולה נגרי, שהיתה ממוצא פולני בכלל, או לואיז ברוקס, היו כהות והתאפיינו בשיער קצת מזוהה מאוד", מסבירה דובסקי. "אצל ברוקס היו שפיצים של שיער שפונים קדימה, ולפולה נגרי, שתמיד צחקה ושיחקה דמויות אקזוטיות, ספרדיות וצועניות, היו תלתלים קצרים וסימן היכר - תלתל דבוק בקדמת המצח".
ומה עם אידיאלים של הגוף?
"המון השתנה בשנים 1910-1920. עד המלחמה המבנה הפופולרי היה זה של שעון חול - הנשים של אז לא רק התעלפו כי זה היה אופנתי, אלא כי לא היה להן חמצן. בתחילת שנות ה-20 לעומת זאת נכנס לאופנה גוף ספורטיבי, נטול קימורים, שיתאים לשמלות הצ'רלסטון. אצל ג'וזפין בייקר, הרקדנית שהפכה לשחקנית, לא היה גרם מיותר אחד בגוף. היו אפילו טיפולי אידוי שנעשו כדי להצר את הגוף, וגם החזה הקטן - כמו שהיה גם לגרטה גרבו, הפך פופולרי.
ואכן, בסרט הקלאסי It girl משנת 1927, זה שהפך את קלרה בואו הבובתית לאיט גירל אמיתית, ניתן לראות כיצד היא גוזרת את שמלת הערב השמרנית והופכת אותה לחשופת גב. הגוף שנחשף בעקבות האקט הנועז הזה הוא נערי ושטוח, גופה של רקדנית.
גרטה גרבו, הכוכבת שלעומת בואו דווקא צלחה באלגנטיות את המעבר לקולנוע המדבר, היא אולי זו שמסמלת בצורה מושלמת את כור ההיתוך בין מגוון הדימויים ששלטו בקולנוע האילם. מסתורית, עם תווי פנים חזקים כמו ה-vamp, תלתלים בהירים ומלאכיים כמו של הנערה הצעירה מהכפר, ועם גוף אתלטי אבל מלא במקומות הנכונים.
"הכוכבות של פעם אולי לא יעברו היום אודישן, אבל הן היו הכי נשים שיש", סיכמה דובסקי את הסדנה, באהבה ברורה לתקופה ההיא, שה"הארטיסט" צפוי להחזיר לאופנה. למעוניינות, שמלות צ'רלסטון נמוכות מותן, שלא יחמיאו לבחורות עם קימורים, כבר מככבות על המסלול בשבועות האופנה לקיץ 2012.
