להשיג בטראנסדיזיין ב $3.80 לפני משלוח.
הנה כמה תמונות רגילות -
ואפילו קולאז' מבולגן יש:
ובלי קשר ללק - בדיוק ביומה הראשון של השנה החדשה הבלוג ציין יום הולדת שנתיים. "מה בבקבוק?" איננו בלוג שאוהב חגיגות, ולכן לא הוקדש פוסט מיוחד לרגל האירוע, במיוחד לא על רקע חגיגות השנה החדשה, שגם ככה היו מספיק מגעילות ודביקות. אז אני לא רוצה איחולי מזל טוב ושאר גועל נפש שאתם יודעים להנפיק אוטומטית באירועים ממין זה (את זה תעשו בבלוגים שלכם כפי שאתם עושים כבר ממילא). למה אני בכל זאת מספרת לכם את זה? אני לא לגמרי יודעת. יכולתי באותה מידה להשתיק את העניין ואף לקלקן לא היה שם לב. עם זאת, הנושא מעלה בי הרהורים שונים ומשונים: אני כבר שנתיים כותבת על לקים, מה שאומר שאני כבר שנתיים בקשר אתכם, וכל העניין הזה - על אף שמשעשע לפרקים - לא ברור לי.
אני לא מכירה אתכם אבל מעמידה פנים שכן, אתם לא מכירים אותי אבל נדמה לכם שכן, אתם מסכימים אתי או לא מסכימים איתי שנתיים, מתלוצצים עמי או עליי, נוזפים בי או ננזפים על ידי שנתיים תמימות. אנחנו בחלופת אינפורמציה מתמדת, מתחזקים קשר הדוק מאוד של תגובות, ואני שואלת את עצמי - עד מתי כל זה ימשך? ולשם מה בעצם? ולמה?
הרבה בעלי בלוגים נוהגים לברך את קוראיהם כאשר הבלוג שלהם חוגג איזושהי נקודת ציון, אבל אין לי שם מילת ברכה אליכם, לקלקני כלום שלי. אתם די צפויים רוב הזמן, יותר משעממים מאשר מרתקים, מגיבים בדיוק כמו שמצופה מפוסטמות שצורכות תכני לייפסטייל- ג'אנקסטייל, ובאופן כללי אין בכם שום דבר מיוחד. "הכרתי המון אנשים מקסימים" זה לא משפט שאני יכולה לומר כאיזשהו סיכום תקופתי או בכלל ביחס לבלוג זה. למה בכל זאת אני ממשיכה לכתוב אליכם ואפילו לחוש כלפיכם איזושהי חיבה לא מוסברת? האם העובדה הזאת אומרת משהו עליי? כל אלה שאלות שאין לי עליהן תשובה.
ושלא תחשבו שפתאום עכשיו ביומולדת שנתיים עולות בי השאלות האלה. הן פחות או יותר כל הזמן שם. "בלוג זה דבר שאפשר להפסיק", תאמרו לי. ותאמינו לי שאני יודעת. ועם זאת, איכשהו מעולם אפילו לא שקלתי להפסיק... האם בלוג הוא סוג של התמכרות שקטה, מהסוג שנדמה לנו שאנו יכולים בכל רגע להפסיק אך למעשה אין זה כך? אינני יודעת. הרבה דברים אינני יודעת. אלה מין הרהורים שכאלה שחשבתי לחלוק. עשו בהם מה שתחפצו. אין חובה להגיב
