הייתי רוצה להתחיל ב"תמיד רציתי לדעת איך איראה אם יעשו לי מייקאובר ויחפשו אותי למישהי אחרת לגמרי. עם צמה חנונית, משקפיים, ולבוש מחויט". אבל אני לא אשקר, מהסיבה הפשוטה שזה מעולם לא ממש העסיק אותי. קודם כל, הספיק לי מהלוק של הילדה הטובה, אה, כשהייתי ילדה.
ילדה טובה הייתי ונראיתי עד גיל 15, צועדת בביישנות חולמנית לספריה השכונתית, משאילה שלושה ספרים, מסיימת אחד מהם בדרך הביתה, תוך שאני נתקעת בעמודים וחוזר חלילה. גם בחמש השנים שלאחר מכן, עד גיל 20, הייתי ילדה טובה - הפעם בכפייה, פשוט כי הייתי שמנמונת ולא ממש יכולתי להרשות לעצמי להסתובב בסטילטו ומיני חגורה (למי שלא בעניינים, מיני באורך של חגורה).
מאז ועד היום אני די מרוצה מעצמי עם האודם החזק, לרוב בלי איפור, בביגוד בצבעים לא תואמים ועם הרבה שיער פזור, אדמדם ומבולגן. זה צבעוני, זה נוח, ואני רגילה. מצד שני, כשהציעו לי לעשות מייקאובר, הלכתי על זה - תמיד טוב לצאת קצת מהשגרה, אפילו אם מגלים בסופו של דבר שקודם היה עדיף. המשימה החשודה הזו לא נולדה לה סתם - פלורה צפובסקי, מי שליוותה אותי במשימה, מעולם לא הרגישה נוח כמוני עם העדפותיי האופנתיות. למעשה, לא עובר יום בו אנחנו נפגשות במערכת והיא לא מציקה לי, הקרצייה: "מה זה השמלה הזאת? למה השיער שלך ככה? אני יכולה לבוא אלייך הביתה ולעשות לך סדר בארון?". כן, זה מה שאני צריכה לסבול. כבר חודשים היא מנדנדת לי "אני רוצה להלביש אותך אחרת, יהיה כיף, וגם נאפר אותך, נעשה לך ככה ונעשה לך אחרת". אז נכנעתי, נגיד שלכבוד החגים. שתעשה בי כרצונה, אמרתי לעצמי. מה כבר יכול לקרות.
אך אבוי, יכול גם יכול. החלק של השיער כבר התחיל רע. על ההתחלה התגלה ויכוח עם הספר אמיר מזרחי - הוא טען (ואני הסכמתי) שצמה לא תעשה טוב לפרצוף הרזה והמאורך שלי, דמוי הפירמידה ההפוכה. היא התעקשה. אז הוא עשה לי אחת. האמת, אני לא יודעת למה הטריחו אותו להגיע עד לסניף של M.A.C ברמת אביב, כי צמה כזאת אני יכולה לעשות לעצמי. תכל'ס, צמה על הצד היא סידור שיער בדיוק כמו שהשלכת בגד על כסא היא סידור ארון.
השלב הבא היה איפור. עידן, המאפר החמוד של M.A.C, מתורגל במייק-אוברים, שכן בימים אלה הצטרפה לסניפים קולקציה שכל כולה מוקדשת לתהליך הזה. אבל האם הצלחתי ליהנות ממנה? לא ולא. עידן תכנן צלליות מעושנות יפות, אבל כמובן שהמכשפה טרפדה גם את התוכניות האלו. "איפור נקי, שפתיים נקיות", היא דרשה בטון מעצבן. "מייק אובר לא אומר שזה בהכרח יחמיא לך, זה רק אומר שתיראי אחרת". ליאור האומלל עשה כמיטב יכולתו. שפתיים נקיות עם גלוס לא ממש מחמיאות לי, בטח שלא עם סידור שיער שגורם לי להיראות קירחת ואנורקטית. מה לעשות שגם ככה לי יש שפתיים בגוון של הסנטר, שדורשות צבע, ולו מעט. אבל את כוחות האופל זה לא עניין, בדרך למשימה שהיתה, כך הלך והתברר, לכער אותי עד כמה שניתן.
שלב הביגוד היה הרבה פחות טראומטי. בגדים היא יודעת לבחור, הבחורה. אולי בכל זאת אתן לה לסדר לי את הארון יום אחד. נעלי עקב שחורות סקסיות, חצאית שחורה גבוהה וחולצה לבנה נקייה עם קשירה רומנטית - תלבושת קלאסית אך סקסית שמחמיאה לקווי המתאר של גוף נשי השוקל מתחת ל-80 קילו. והטאץ' הסופי - משקפיים שחורי מסגרת, להשלים את המראה. משקפיים הם אביזר שמעולם לא היה ברשותי, כי בעוונותיי הראייה שלי תמיד היתה מצוינת. אלא שבניגוד לדעה הרווחת של חובשות המשקפיים, אני דווקא חושבת שזה סקסי למדי, נותן איזו מסגרת מעניינת לפנים, ומזכיר את המורות האלו לצ'לו, בעלות הליבידו המודחק, שבואו נודה על האמת, יש בהן קסם ויקטוריאני מסוים.
מה אומר ומה אגיד, המייקאובר הצליח. באמת לא הייתי דומה לעצמי. מעולם לא דמיינתי שאני יכולה להיראות כל כך רע. תאמינו לי, כשאני קמה בבוקר אני נראית יותר טוב. נראיתי חיוורת, מעט חולה, והתווים הטובים שלי נעלמו לטובת אלה שאני בדרך כלל מעדיפה להסתיר. הודגש הרזון המוגזם של הפנים שלי, והוסתר השיער שנותן לכל העסק חיים. אפילו פן חלק זה משהו שאני נזהרת מלעשות מהסיבה הזאת - שיער צמוד לראש זה הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות לפנים מאורכים ורזים.
בנוסף, האודם הטבעי מדי חיבר לי את השפתיים עם הסנטר, וגם המשקפיים, שיכלו לעבוד לא רע, הדגישו את המראה החולני שנוצר עקב מחיקת התווים. נותרו לי רק שתי עיניים שהציצו מעבר למסגרת המשקפיים השחורה, שבמקום להיראות זוהרות ומוארות, נראו כעיני שד על-טבעיות. קצת אודם היה משפר את כל העניין, אבל אתם יודעים מי לא הרשתה לנו.
הסתובבתי ככה עוד כמה שעות, כדי לבדוק את תגובות המין השני למראה הזה. ומה אני אגיד לכם, מאז תקופת השומן שלי לא הרגשתי כה דחויה. נתחיל בזה שבבית הקפה שאני הולכת אליו כמעט כל יום לא זיהו אותי, נמשיך בזה שגם אני לא זיהיתי את עצמי - בכל פעם כשעברתי מול חלון ראווה, החנקתי זעקת חרדה. מי זאת המורה לספרות הזאת? למה היא תקועה בנישואים משמימים כבר עשרים שנה ומסרבת להתגרש? שתמצא לה מאהב צעיר או משהו, שיחזור לה הצבע לפנים.
נראיתי כאילו החניתי את המטאטא שלי בקרבת מקום, ובקרוב מאד אטיל כישוף שינה על כל השכונה. שינה שהסובבים אותי בטח ייחלו לה, לפי התגובות המבוהלות שלהם. בדרך כלל אנשים נחמדים אליי, מחייכים, מגיבים אליי בחביבות, אך בתחפושת הזאת חוויתי רק רתיעה. מצד שני, קיבלתי הרבה יותר כבוד מאשר בדרך כלל. אנשים פתחו לי דלתות, הסתכלו עליי ביראה ונדו לי בראשם בבהלה כאומרים "המורה, בבקשה אל תעשי היום בוחן פתע, לא התכוננתי". הדבר היחיד שהיה חסר לי זה שיקומו בשבילי באוטובוס. לא היה לי כיף בכלל. הרגשתי זרה ומרוחקת, ותחושת ריקנות אחזה בי. אני אדם שניזון מהאינטראקציה עם העולם, והמראה הזה, מה לעשות, לא קידם דו קיום משום סוג. גם כשניסיתי לחייך, גיליתי שהשפתיים נבלעו כל כך טוב לתוך הפנים, שאף אחד לא ראה. לוק הילדה הטובה היה כשלון מבחינתי – שלוש שעות של ייסורים, שבסופם, עיניכם הרואות, הפכתי להיות מבחורה שאולי לא יודעת להתלבש אבל בהחלט מצליחה לעבור את החיים האלה בלי שיקיאו עליה בפינות רחוב, לכיעור צפוד על שתיים. לא הרגשתי יפה, לא הרגשתי סקסית ולא יכולתי לחכות כבר לחזור לעצמי, על כל פגמיי הרגילים, שאיתם אני חיה בשלום יחסי.אחרי כמה שעות של הלקאה עצמית, חזרתי לג'ינס, פיזרתי את השיער והורדתי את המשקפיים המורתיים. את האיפור השארתי - רק הוספתי לו אודם, עליתי על אופני ונסעתי לחברה. פתאום כבר לא שנאתי כל כך את הערסים שפנו אליי מתוך מכוניותיהם וביקשו להיות המושב.
לסיכום, אסייג את עצמי, אפילו מחמת הספק בלבד: יכול להיות שאני אשמה בהכול, יכול להיות שתגובות הסביבה היו אחרות לגמרי לו הייתי מרגישה יותר נוח עם המראה הזה, ויש סיכוי מצוין שהתחושה הפנימית השפיעה על האנרגיה שהקרנתי על סביבתי. אבל גם אם זה נכון, הסיבה הזאת בלבד היא ממש ממש טובה בשביל כל אחת להישאר במראה שנוח לה איתו, לא משנה עד כמה הוא לא אופנתי או חסר שיק לדעת הסביבה. אופנה זה טוב ויפה, אבל אין דבר פחות סקסי מבחורה שמרגישה לא נוח עם עצמה. מייקאובר זה נחמד, אבל רק אם את בשלה לזה ורוצה את זה בכל מאודך, כי שום מייקאובר לא יכול לייפות חוסר ביטחון.
מעצב שיער: אייזק לעמיר מזרחי. ביגוד: פרנץ' קונקשן. איפור: עידן בר שביט ל-M.A.C, משקפי ראייה: Oliver Peoples בלעדי לרשת אופטיקנה
