ספק אם מי שהוזמן להקרנת הבכורה של סרטו החדש של פדרו אלמודובר, העור בו אני חי, נמנה על הפלח באוכלוסיה שצורך בוטוקס או מבקר לעתים קרובות במרפאתו של ד"ר קליין ודומיו.
מבקרי קולנוע הם עם צנוע, שמורכב לרוב מגברים המעדיפים להתעמק באינטר-טקסטואליות ולא בקמטים והתקרחות. אבל די בטוח שאחרי ההקרנה שלשום (יום ראשון) אף אחד מהם לא ישקול בקרוב פרוצדורה פלסטית.
במרכז עלילת יצירתו החדשה של הבמאי הספרדי שנהנה לשחק עם זהויות, עומד מנתח פלסטי מדופלם (אנטוניו בנדרס) עם טראומה אפלה, ששוקד על המצאת עור חדשני החסין לעקיצות, שריפות ועוד מפגעי טבע. על מי הוא מנסה את הסטארט-אפ המהפכני? ואיך כל זה קשור לבחור שניסה לאנוס את בתו של המנתח לפני שנים? כאן מתחילים הקטעים המצמררים באמת.
תחום הניתוחים הפלסטיים, שלא פעם משנים את האדם לחלוטין, אהוב במיוחד על אלמודובר, אבל אי אפשר לצפות מיוצרי קולנוע נוספים שלא ינעצו שיניים בנושא עסיסי שכזה. רק הקיץ יצאו שני סרטים - לזרום עם זה עם ג'ניפר אניסטוןומורה רעה בכיכובה של קמרון דיאז, שמשתעשעים בניתוחים כאלה או אחרים. בראשון, התסריט העניק לאדם סנדלר את התגית "פלסטיקאי" כמקצוע, רק כדי שנוכל לצחוק על כמה קורבנות של ניתוחים כושלים - כמו האישה עם השדיים שיצאו מכלל שליטה או האיש שלא יכול להזיז את פניו מרוב בוטוקס. "זו מסיבת halloween?", שואל אחד החברים של סנדלר במסיבה כשהוא רואה אותו. טראגי ממש.
בקומדיה מורה רעה אומנם אין ממש ניתוח, אך הפנטזיה עליו מרחפת מעל העלילה: קמרון דיאז, שבחיים האמיתיים כידוע לא חסר לה דבר, אוספת כסף להגדלת שדיים, כי ציפור קטנה לחשה לה שהמורה שהיא רוצה לפתות מעדיף פרונט שופע. מה הקשר בין זה לתעלולים האפלים של אלמודובר? נכון, מקרי בהחלט.
אתמול הפכתי לדולפין
מאז נכנסו הניתוחים הפלסטיים לתודעה ולכיס של הציבור, בקולנוע ובטלוויזיה הם מצאו את עצמם בעיקר באגף הגרוטסקי, או לחלופין במחלקת סרטי האימה והמתח. בתחילת שנות ה-90, כשרפואת הפלסטיקה עוד עוררה פחדים ונתפסה כמותרות, שני להיטים -שתיקת הכבשים (1991) ועימות חזיתי (Face Off, 1997) אימצו את השינוי הקיצוני כנושא מרכזי. ביצירת המופת המצמררת שהכירה לנו את ג'ודי פוסטר כקלריסה סטרלינג, חניבעל לקטר מסייע לקלריסה לאתר את הרוצח הסדרתי בפאלו ביל, שתופר לעצמו "חליפת אישה" מהעור של קורבנותיו, בטייק מצמרר על שינוי מין. במותחן האקשן שהפגיש את ג'ון טרבולטה וניקולאס קייג',השוטר הטוב והמאפיונר המרשע מחליפים פנים, באמצעות ניתוח מסובך וחדשני כמובן, כדי להפיל זה את זה.
גם הסרט הספרדי המפחיד פקח את עיניך (1997) של הבמאי הספרדי אלחנדרו אמנבאר עסק בפנים כמפתח לזהות. הפעם, הן הפנים והן המציאות היו מעוותות במיוחד. הסרט, שהוליד את הרימייק האמריקאי ונילה סקיי עם טום קרוז בתפקיד הראשי, עסק בגבר יפה תואר שעבר תאונה קלטנית ונותר כעור - הסרט מתעתע בצופים באשר למראה האמיתי של הגיבור, רק שבסוף נבין כי זה כלל לא חשוב.
בשנות ה-2000, לעומת זאת, נושא הפלסטיקה קיבל זווית מבודחת וצינית יותר, בעיקר הודות להופעתה של הסדרה ששינתה את כל הכללים, ניפ/טאק. במשך שש עונות (מ-2003 ועד 2011) צוות הרופאים בקליניקה היוקרתית בלוס אנג'לס, שון מקנמרה המצפוני וכריסטיאן טרוי הנרקסיסט, מטפלים באינספור פציינטים, תחת הסלוגן הכביכול אמפתי: Tell me what you don't like about yourself. מיותר לציין שכל המוסכמות, הכללים וחוקי המציאות נשברים על מיטת הניתוחים של השניים, והעניינים מגיעים לא פעם לכדי אבסורד מפחיד משהו.
הנימה הצינית והטראשית של הסדרה, שקטפה במשך השנים לא מעט פרסים על איפור וארט (ורק גלובוס זהב אחד בודד בקטגוריית סדרת הדרמה הטובה ביותר לשנת 2005) הוקצנה לפארודיה פרועה בשתי סדרות מצוירות שלא מפחדות לשחוט פרות קדושות או נשים מנותחות. אם אי פעם ראיתם את הפרק הקרוי Mr. Garrison's Fancy New Vagina, שרקחו טריי פרקר ומאט סטון, יוצרי סאות' פארק, לא תוכלו לחלום שוב על שחייה עם דולפינים. בפרק המטורף כרגיל שוטף את העיירה קטנה טרנד של ניתוחים פלסטיים הזויים, מניתוח לשינוי מין עבור המורה הקירח, ועד להפיכה לדולפין או לכדורסלן שחור עבור מי שחלם על המהפך כל חייו.
במשפחת סימפסון לא נשארו חייבים והעלו את הפרק המשעשע Husbands and Knives, בו הומר מנסה להפוך לחתיך מפוסל מתוך הפחד שמארג' תזרוק אותו. פמניזם במיטבו.
גם השנה, כאמור, הסתמנה כעוד שנת דאחקות קלילה על חשבון האובססיה הבינלאומית להיראות טוב יותר, עד שהגיע אלמודובר וטרף כהרגלו את הקלפים. הסרט האניגמטי כאילו בא להזכיר לנו שמרוב שיחות חולין על שתלים ומסיבות בוטוקס, שכחנו כמה עולם הפלסטיקה מיסטי ולא מובן מאליו. כך תפסנו אותו פעם, כך יש מי שרואה אותו כיום. החיים בצל הסכין מעולם לא נראו מורכבים יותר.
