ההכנות לסערה הגדולה בתחילת השבוע, שהסתיימו בקול טפטוף דק, הצחיקו אותי. איך הגשם יכול להטביע פנטזיה? ניו יורק כלל איננה עיר. היא מיתולוגית כמו סוס מעופף, יקרה עשרות מונים משכר הדירה הכי מופקע בתל אביב, ובלתי חדירה לפולשים פרובינציאלים כמו מגף מגומי. מה היינו עושים בלעדיה? איזה מחוז חלומות אחר היינו מוצאים לנו? איזו עיר אחרת הייתה מעוררת בנו תשוקה לכבוש אותה בגדול?
ריח של אטרף
האם אפשר ללכוד את ריחה של ניו יורק? את השאלה הזו שאלתי את עצמי בעודי מביטה בבקבוקי בושם עגלגלים המעוצבים כתפוחים של המעצבת דונה קארן, שמזוהה ומזדהה עם העיר עד כדי כך שחרטה על דגלה את ראשי התיבות שלה. ראשי תיבות, סמל התפוח – אלה כנראה כללים הכרחיים ליצירת בושם ניו-יורקי , אבל האם הם מספיקים?
אם זה היה תלוי בי, הייתי בוחרת לעיר הזאת ריח פראי, סוחף, ריח של אטרף שיכול לתפוס אותך ולהפוך אותך עם הבפנים החוצה. זה בדיוק מה שקרה לי בפעמים בהן ביקרתי בעיר. הרגשתי כאילו נכנסתי לתוך מאיץ חלקיקים ענקי שגרם לכל תשוקה שלי להתעצם לממדים מבהילים.
אני זוכרת חורף קפוא במיוחד, כשהרוח בשדרות חותכת את פניי כמו להב קר, ואני מתרוצצת בין חנויות הספרים הענקיות של היוניון סקוור ורוכשת ספרי קומיקס כפי שקארי בראדשו בוודאי התנפלה על נעליים בתחילת דרכה. בסופו של דבר אני סוחטת את גבולות כרטיס האשראי שלי למקסימום האפשרי ונאלצת לרכוש מזוודה חדשה לכל הספרים, משליכה בגדים ונעליים, ורק בנס מצליחה לא לעבור את מחסום המשקל.
וחורף או שניים לאחר מכן, אני שבה לניו יורק. הפעם באמתחתי טיוטה לנובלה גרפית שהכנתי בעזרת המאיירת המוכשרת ביותר שפגשתי בארץ. אבל האם בכלל אצליח לעניין בה מישהו? למי איכפת ממני ומהסיפורים שלי? העיר שופעת מסעדות מצוינות, מוזיאונים, אטרקציות, אבל היא כה מסוגרת בעצמה, כאילו לא נחוצה לה אף תוספת. אני לא מסוגלת להירגע וליהנות. השאלה היחידה שמענה אותי היא האם אצליח או לא.
להתגנב על הגחון
עוד שנה עוברת, והפעם אני נפגשת עם סוכנת ספרותית. לפגישתנו אני נועלת עקבים גבוהים מדי, ולובשת שמלה תיאטרלית שלא הולמת את המעמד אבל חייבת לזכות אותי בתשומת לב. שוב חורף קר, אבל הלב שלי בוער כמו לפיד. האם סוף סוף זה יתרחש?
ניו יורק, ניו יורק! כמה מפתה את, וכמה קשה לכבוש אותך. ומי בכלל אמר שחייבים לכבוש בסערה? אולי אני אסתפק בלחדור לתוכך בזחילה על הגחון, להתגנב למדפי הספרים שלך בשקט בשקט ולרבוץ עליהם בנימוס עד שמישהו יואיל להרים אותי?
כשצועדים בשדרות של ניו יורק מבינים שחיינו בארץ הם אשליה חולפת, סיפור קצר שנכתב על דפים זולים שעוד מעט יתקמטו ויעופו ברוח. אבל לוקח לעיר הזו שבוע בדיוק לרוקן לתייר המשוטט בה את הכיסים, ולשלוח אותנו בבעיטה טרנס אטלנטית בחזרה לימינו הים תיכוניים האפרוריים, האיטיים, נטולי הריגושים והמיוזעים.
דונה קארן ככל הנראה לא מודעת להשפעתה הרעילה של ניו יורק על נערות הפרובינציה השאפתניות והעצובות, ולכן הבשמים שלה נושאים ניחוחות אופטימיים ופרחוניים. הגרסה הוורודה, Be Delicious Juiced, נטולת אורבאניות לחלוטין ומעלה על הדעת סוף שבוע בכפר. אולי זה מה שניו-יורקרים אמיתיים חולמים עליו, הפוגה מהעיר המרגשת בעולם? כשמתעמקים בו, הוא מריח למעשה כמו הוא נערה פרובינציאלית חביבה ושמנמונת שבאה לבקר בעיר הגדולה ולהתפעל מחלונות הראווה, בלי שום יומרות או שאיפות משל עצמה.
Golden Delicious לעומת זאת מאופקת יותר, ובתחילה צופנת ניחוח יותר מעניין ומורכב. אפשר אפילו לדמיין מטעי תפוחים מתקתקים מבשילים בניו אינגלנד ועלמות בסרבלים קוטפות מלוא הסל. אך גם הניחוח הזה נוטה לכפריות התמה יותר מאשר לאורבאניות העצבנית והמורכבת, וככל שהניחוח הזה נספג בעור הוא מאבד את המסתורין ומזכיר יותר ערכה לבישום החדר.
וכך, שני התפוחים מציעים ניחוחות נעימים אך חסרי את האדג' המתוחכם של העיר, שאם היה נלכד בבקבוקים אלו - הייתי הראשונה להשתמש בו. תארו לעצמכם ניחוח מנהטני של שאפתנות, קדחתנות, אובססיה והצלחה. לא הייתם רוצים להדיף ריח כזה?
DKNY Be Delicious Juiced, מחיר: 320 שקל ל-50 מ"ל.
DKNY Golden Delicious, מחיר: 390 שקל ל-50 מ"ל.
