המתיקות שכובשת

אחת התקופות האפלות בחיי היתה השירות הצבאי שלי. בזכרוני הפכו שנתיים אלו לחורף ערפילי אחד ארוך ואינסופי ברמת הגולן, שנתיים של בדידות איומה שחשתי בכל מיני מחנות נידחים ובוציים ביניהם הושלכתי. כשהתגייסתי הייתי מלאה ברצון טוב להמציא את עצמי מחדש, להתעלות על משברי הנעורים ולהפוך לנערה רצויה, מקובלת, אהודה, שחבריה הרבים בוטחים בה וששים להפקיד בידיה את סודותיהם. לצורך העניין הצלחתי להתקבל לקורס ת"ש. אלוהים יודע איזו מין רוח של תמימות נחה עליי, אבל הייתי משוכנעת שאגיע ליחידה שלי ובאמת אצליח להביא מזור.

ניצוץ באפלה

המציאות טפחה על פניי. גיליתי עד מהרה שאינני יכולה לעזור לאיש. מרפסת המשרד שלי הפכה למקום כינוס לחיילים ממורמרים שהתרעמו מדוע לא הצלחתי לסדר להם חופשה מיוחדת, מעבר קרוב הביתה, עזרה כלכלית. איך יכולתי לומר להם שאילו זה היה תלוי בי, הם היו מקבלים הכול? גיליתי שהצבא לא הוקם כארגון סעד, ולא חרת על דגלו להנעים את זמנם של חייליו, ואילו אני הוצבתי בידי המערכת הערמומית כשק אגרוף עבור האומללים והנדכאים, שיוכלו לפרוק עליו את זעמם.

אבל גם בתוך האפילה השחורה ביותר מבליחים ניצוצות אור, ודווקא בתוך האפילה אנחנו מסוגלים לזהות אותם, להעריך ולאהוב אותם יותר מכל. לילה אחד, בשעת חצות, צעדתי בקור ובערפל בדרך חזרה מהמשרד לחדרי, עטופה במדיי הלחים והכבדים, מתוסכלת, יגעה ומלאה בשנאה עצמית. מרחוק שמעתי מוזיקה. היה זה קול נשי מופלא, צלול ובהיר כמים, חמים ומואר בדרך שלא חשבתי שהיא אפשרית. הקול פילח את הערפל כקרן אור. המוזיקה היתה פשוטה מאוד, ועם זאת מורכבת. היא הביעה כאב ועצב, אבל היו אלו כאב ועצב שהפכו לשיר, ולכן היה ניתן לשאת אותם. ולפתע הבנתי מה הוא יופי, ומה הן התחושות שהשתוקקתי שימלאו את חיי.

כשהמשכתי לטפס במעלה הגבעה הגיחה מולי דמות צנומה במדים. בידה החזיקה טייפ גדול שהשמיע את המוזיקה. היתה זו מיכל ש', קצינת הקישור. התפלאתי שיש במחנה עוד אדם חוץ ממני שסיים את עבודתו בשעה כה מאוחרת. אבל שלא כמוני, מיכל לא נראתה ממורמרת ומלאת שנאה לעצמה ולעולם כולו. היא חייכה אליי חיוך עייף ונעים והסבירה לי שהיתה צריכה להוציא צווים, וששחררה את הפקידה שלה מוקדם כדי שזו תוכל ללכת לישון.

עד היום אני סבורה שמיכל היתה אחד האנשים המתוקים והתמים ביותר שפגשתי. היה לה שיער כהה וקצר שירד בגלים רפויים סביב פניה הצחורים ואדומי הלחיים. נדמה שהיתה כה עדינה עד שמעולם לא התעורר בה כעס. היא נראתה כמו ילדה שאיכשהו נקלעה למחנה הצבאי, ומילאה את חובתה כשהיא מאושרת ככל יכולתה.

אם היה לשמחה ריח, יתכן שהיה זה הריח של דייזי

"מה את שומעת?", שאלתי אותה. "סוזן וגה", ענתה לי. סוזן וגה! בבורותי הרבה לא שמעתי עליה עד אז. אבל לאחר אותו לילה הכרתי אותה היטב. ומיכל וסוזן וגה נכרכו בדמיוני ליישות אחת שכולה מתיקות ותום.

הניחוח של Daisy Eau So Fresh העלה בזיכרוני את הניצוץ שזרח לי באפלת אותו לילה. דייזי שייך במפורש למשפחת הריחות המתוקים, שבקיץ הישראלי המהביל עלולים להיות כמעט בלתי נסבלים. אבל איכשהו הבושם הזה עושה טוויסט למתיקות ולוקח אותה לעבר הרעננות והעליצות. יש בניחוח שלו משהו ילדותי ונקי, מוצלח דווקא בזכות חוסר היומרנות שלו. וחייבים לציין את הבקבוק המקסים, שהוא דוגמה נדירה להתכתבות מוצלחת בין ניחוח לבין צורה. את הפקק הגדול והמוזהב של דייזי מכסה מין גן של פרחי פלסטיק בהירים בגוני פסטל, שעולץ במלאכותיות המתוקה שלו. אם היה לשמחה ריח, יתכן שהיה זה הריח של דייזי.

ואם דייזי היה מוזיקה, אין ספק שהוא היה סוזן וגה. ואם היו לו פנים, אלו היו פניה של מיכל ש'. בכל זאת, יש משהו כובש במתיקות. נכון שהיא אינה מקימה צבאות או מגייסת חיילים, אבל אף אחד לא יכול למנוע ממנה לחדור לתוך הלב. טיפה אחת של מתיקות והעולם מפסיק להיות עוין ונוגע בך בעדינות.