מי שעקב באדיקות אחרי המיני-סדרה שלנו, בוודאי הבין כבר שכדי להיות ספר צמרת צריך להיות טיפה אקסצנטרי. יאיר אריש, הספר שהתמקם לפני פחות משנה במתחם נגה ביפו, עונה על ההגדרה במדויק, והוא לא צריך לקוחות מפורסמים כדי לייצר במספרה שלו דרמה.
אריש גדל בפנימייה, ומדווח על ילדות לא פשוטה בה סידור שיער היה אחת השמחות הקטנות. הוא מגיע ממשפחה מסורתית, פרט שהקשה מאוד על דרכו המקצועית והאישית, "אבל היום אני הבן הכי אהוב של אמא, לא משנה מי אני ומה אני", הוא אומר בפיוס. אמא לא מרבה להגיע למספרה, אבל את מקומה ממלאות הדודות השכונתיות, שמרבות לחבק את יאיר בחמימות.
עוד בספר צמרת:
בימים בהם הוא לא מקבל כלות היסטריות או לקוחות שמפגינות היסטריה ללא סיבה (יאיר מדווח על לקוחה טורדנית במיוחד שהגיעה למספרה פעם בשבוע כדי לאיים עליו ו"לנסות להשתלט על המקום"), אריש מיישם את כל מה שלמד בתקופה הארוכה והעמוסה בה הוא עוסק במקצוע. כשהוא לא הוגה תסרוקות חדשות, הוא יושב בספסל ליד המספרה ומפטפט עם תושבי השכונה המגוונים, או מקדיש תשומת לב מיוחדת למאזן ה"אנרגיות הטובות" בחלל הקטן, בו הוא גם מתגורר. בלי האנרגיות החיוביות האלה, הוא טוען, אי אפשר להיות יצירתי ולהחיות מחדש מילים בשפה העברית, כמו שם המספרה.
