בשנת 1793, לאחר עריפת ראשו של המלך לואי ה-16 בגיליוטינה, ניתנה בצרפת הוראה ממשלתית להוריד את כל פסלי המלכים שסימלו את המונרכיה מקתדרלת נוטרדאם ולהרסם. הפסלים לא רק הוסרו, אלא בנוסף ראשיהם נכרתו באגרסיביות. השחתת הפסלים במקרה זה נבעה מסיבות פוליטיות, אך ישנם מניעים אחרים לחבלה בפניהן וראשיהן של דמויות מפוסלות, מצוירות ומצולמות. למעשה, מדובר בתופעה חוצת תקופות ותרבויות. המנהג של כריתת ראשים והתעללות בפנים, המוכר לאנושות עוד מימי מצריים העתיקה וממשיך גם כיום, מדגים איזו השפעה חזקה יש לתווי פנים של דמויות שאינן חיות על אנשים שצופים בהן. כיצד יתכן שפסל הוא בעל משמעות כה חזקה עד כדי כך שהוא גורר תגובה פיזית?
הדחף להשתיק
במהלך השנים, לרבים מהפשעים האלו היה רקע דתי, כאשר מהפיכות ושינויי משטר גררו פגיעה ביצירות שפיארו את המשטר הקודם. רבות מהפגיעות כוונו לאיברים ספציפיים אצל הדמות המותקפת, ותווי הפנים, חלק כה חשוב בתפיסת הגוף האנושי, זכו ל"הצלחה" גדולה מזו של איברי גוף אחרים כגון גפיים, בטן וחזה.
למה דווקא אזור הפנים והראש? כמקור התקשורת הבינאישית, הפנים והראש מתפקדים פעמים רבות כסמל, התעללות באזור הפנים מביעה פעמים רבות מחאה פוליטית או ניצחון על מה שהדמות מייצגת – כך למשל, גם אחרי שפסלו של סדאם חוסיין הופל, אנשים המשיכו לירוק דווקא בפני האבן של הפסל ואף לבעוט בהן. בנימה אחרת לגמרי, הפסל התמים של בת הים הקטנה בקונפהגן ספג לא מעט פגיעות ראש לאורך השנים, כשעשוע או כהתרסה נגד הממשל.
דוריס צאו, נוירולוגית מאוניברסיטת ברמן שבגרמניה גילתה שישנו חלק במוחנו שאחראי בלעדית על זיהוי תווי פנים. העדיפות הקוגניטיבית לזיהוי פנים במוח היא כה חזקה, עד שלפעמים בני אדם יכולים לחשוב שהם מזהים תווי פנים במקומות הכי מפתיעים, אפילו כשהם מביטים בטוסט שרוף, כפי שקרה לפני שנתיים לדיאנה דויסר מפלורידה. מיס דויסר זיהתה בחלקיו השרופים של הטוסט שהכינה לעצמה תווי פנים שהזכירו את מריה הקדושה, אמו של ישו.
הדחף לתקשר עם הדומם
העובדה שהטוסט נמכר לבסוף באי-ביי עבור 28 אלף דולר, מרמזת שאנשים נוספים ראו גם הם את פניה של מריה על גבי אותו הטוסט. כשאנו מביטים בפנים ביצירה כלשהי, אנו מזהים בהן משהו מוכר, מצפים לחיות מסוימת מצד אחד, אבל מודעים לקיפאון החומר מצד שני. מתח זה בין חי לדומם מוליד תהייה תת-מודעת: האם אכן מדובר במשהו חי? כתוצאה, מתפתחת מעורבות רגשית מסוימת ואנו בעצם מנסים לנהל ערוץ תקשורת עם הפנים שאנו צופים בהן.
אם כך, הדחף שלנו לתקשר עם הדומם כה גדול, שאנחנו מייחסים לציורים ופסלים תכונות של אנושיות וחיוניות. כמו בכל יחסים, גם כאן יש מקום לשנאה ולאלימות, בניסיון לשלול מהיצירה את האנושיות. כך למשל, במקרה קיצוני כמו זה של מקדש אנגקור ווט בקמבודיה, פניהם של פסלים במקדש הוסרו קליל בעוד שגופם שרד. באירופה, אפילו פניה האגדיות של המונה ליזה נפגעו כתוצאה מונדליזם- פעם מחומצה, פעם באמצעות צבע אדום ועד לספל תה (אולי הושלך על ידי מבקר אנגלי?). אם היינו זקוקים לסיבות נוספות, שיגעון הוא מה הביא את האישיות המוזרה ביותר בתחום הוונדליזם הסדרתי באמנות, הגרמני האנס בולמן, להסתובב עם חומצה גופרתית ובמשך 29 שנים לפגוע ביצירות אמנות. בולמן לא חס אף על יצירות של של רמברנדט, רובנס ודורר והשחיט דווקא את הפנים המצוירות בתמונות המפורסמות הללו.
אפשר לומר אפילו שישנן יצירות כה עוצמתיות, שהשחתת איברי התקשורת שלהן היא בגדר ניסיון להשתיק ולעוור אותן, ולא לחינם העיניים, ה"חלון לנשמה", הן המוקד המרכזי למפגעים. עיניהם של פסלים נוצריים מימי הביניים בטורקיה רוטשו, הפסל בפיאצה מרקטו בנפולי זכה ל"דמעות" של צבע אדום, והדוגמאות רבות ומשונות עד מאוד.
אבל למה להרחיק עד איטליה - כל מי שבילה ולו דקה בתחנת אוטובוס בוודאי נתקל באישה יפה בפרסומת שנוסף לה שפם, נקודת חן לא חיננית בעליל, או אפילו קרניים. בעידן שילוט החוצות והפוטושופ לא צריך להצטייד בפטיש וחומצה כדי להשחית את פניו של מנהיג פוליטי, או לתת דרור לדחפים הרסניים ולצאת כנגד עורה הצחור של דוגמנית שמייצגת את השאיפה לשלמות. זה לא חוקי, זה לעיתים לא מצחיק, אבל זה ממשיך להעסיק לא מעט אנשים חמושים במרקר ואג'נדה. בפעם הבאה שתבקרו בלובר, תעמדו מול החיוך של מונה ליזה ותחשבו מה היה עולה בגורלה אילו היתה גרפיטי במגרש חניה.
