יש סדרה בריטית מצחיקה בשם "אפיזודס" העוקבת אחר עלילותיהם של שני תסריטאים בריטים שנקלעים להוליווד ונרמסים על ידי המערכת המגוחכת המייצרת דולרים וזוהר. לא יעזור כלום, אבל במובן הזה אנחנו יותר קרובים לבריטים מאשר לאמריקאים, כי מי שלא נולד במחוזות ארה"ב הקסומים, נועד להשתוקק עד סוף ימיו למחוזות הזוהר, ולא משנה כמה הזוהר הזה מתעלל בו.
סטילטו וקונדום משובץ יהלומים
למותג הנעליים הלונדוני "ג'ימי צ'ו" התרחש הנס אליו משתוקק כל מותג פרובנציאלי: קארי בראדשו, כוהנת הסטייל, בחרה בו כמותג מחמד, ומאז נישא שמו בכל פה אופנתי. ג'ימי צ'ו הצליח לפרוץ את מחסום האלמוניות, ולהפוך מסתם מותג מוצלח לתופעה אמריקאית, ואי לכך לתופעה כלל עולמית. מה שכן, התהילה גובה כנראה מחיר יקר, וצריך להתאמץ כדי לתחזק אותה. אולי זו הסיבה שהבושם החדש של ג'ימי צ'ו מריח בעיקר ממאמץ.
אירוע השקת הבושם, השקה ראשונה בחיי יש לציין, היה לא פחות ממכמיר לב. קוד הלבוש כלל סטילטו פלוס מה שמתחשק לך, בתנאי שיהיה שחור, אוורירי כמו קונדום, באורך של שמלת תינוקו ומשובץ קריסטלים במידת האפשר. בהתאם לכך, האורחות המסכנות דידו על עקבים בגובה 12 ס"מ, ונראו מורגלות אליהם בערך כמו שחמור רגיל לקביים. בגזרת הדוגמניות נצפתה אסתי גינזבורג, בגזרת הכדורגלנים איציק זוהר, ובגזרת פליטי הריאליטי דנה רון. וואו! אבל בינינו, איפה נטלי פורטמן כשצריכים אותה? התשוקה לסלבס של ממש דעכה בעודה באיבה, כשחישוב מהיר הביא למסקנה שלא נמצא שום דבר יותר מסקרן ברדיוס מאה קילומטרים, בהתחשב בעובדה שאת חצי מהנוכחים לא הצלחתי לזהות.
כמו נערה שחולמת על קייט מוס
מהצילומים על רקע הלוגו של ג'ימי צ'ו בכניסה ועד הקוקטיילים הוורודים, אירוע ההשקה כולו זעק מרוב רצון להיות יותר. יותר זוהר, יותר שיקי, יותר קוסמופוליטי, יותר ניו יורק. אחזה בי חרטה מרה על כך שלא השקעתי בסטילטו ובקונדום שחור ומשובץ ועל כך שהכפכפים המוזהבים שלי מרחוב קינג ג'ורג' תרמו להורדת הרמה הכללית. קשה מאוד לייצר זוהר של ממש בארץ. השאלה היא האם בתנאים כמעט בלתי אפשריים צריך להמשיך לנסות. האם לא עדיף להאחז בשיק התל אביבי המקומי בעל החן הפרום, היצירתי, המרושל ומלא החיים, במקום ליפול לפאתטיות של הוואנאביזם? בג'ימי צ'ו החליטו ללכת על הוואנאביזם במלוא העוצמה, ותאשימו את המפגש בין המוצר הזוהר לבין המציאות הישראלית. שם בלונדון בחרו להעניק לעטיפת הקופסה דוגמה של עור נחש בוהק בצבע ורוד עתיק. כאן בארץ בחרו להשיק את הקופסא הזו באווירה לחוצה שצבעה את עור הנחש בגוונים זנותיים.
כשהרוחות נרגעו וחזרתי אלי חיי, התגלה שהניחוח עצמו, באופן מפתיע, בכלל לא זוהר, ובעצם די פשוט. יש לו ריח של נערה לונדונית שיושבת על הברזלים בשכונה, הולכת לדיסקוטק המקומי וחולמת להיות קייט מוס. הוא נעים ומתקתק, אבל שטחי ונעדר מורכבות של ממש, כמו חנות מסטיקים באותו הרחוב בו נקנו הכפכפים: אחרי שנייה קולטים מה קורה פה ואפשר להמשיך הלאה. סודות אפלים ומזימות של מחוג הסילון של קארי? לא יעלה על הדעת. אין בכך כל רע, כמובן, אבל גם לא שום דבר לכתוב עליו הביתה. אני לא יודעת אם צריך להתעקש בכל מחיר על קיומם של חיי הזוהר בארץ, אבל לגבי הבושם של ג'ימי צ'ו יש לי תשובה ברורה: יש כאן ניחוח חמוד ולא מורכב במיוחד, קצת מתובלן, מיוזע ודביק, שבהחלט יכול ללכת במכנסיים קצרים ובכפכפים ברחובות הלוהטים שלנו. אפשר לנשום לרווחה.
Jimmy Choo, מחיר: 464 שקל ל-60 מ"ל, להשיג ברשתות הפארם
