ועכשיו בנות, יד על הלב: מי רוצה להריח כמו ג'סיקה ראביט? מין ניחוח כזה, מעלף מרוב חושניות, עם חמוקיים דשנים שגולשים מתוך המחוך ושפתיים ארגמניות עסיסיות שמפתות את הקורבן ומהממות את חושיו. האם מישהי חושבת שהריח הזה באמת משקף את האישיות שלה? האם מישהי היתה רוצה לאמץ לעצמה אישיות כזו?
הבטחה לתענוגות אסורים
משב של Very Irresistible גורם לי להתחלחל מעט, ולהתכווץ כאילו אויבת סמויה מנסה לחנוק אותי. האויבת הזו היא הנשיות המוגזמת שהבושם הזה מנסה
לייצר. מין נשיות גדולה מהחיים, אובססיבית, טוטאלית. ודווקא היו שנים שבהן אהבתי את ההגזמה של ג'יבנשי, ומצאתי מחסה מאחורי הניחוחות שבית האופנה הזה מייצר. מביך להודות, אבל כשיצא לאור ספרי הראשון, והצטלמתי לכתבה הראשונה שלי בשבעה ימים, הייתי כל כך נרגשת שעצרתי את הצלם ואמרתי לו, "לפני שאתה מצלם אני רוצה לשים על עצמי בושם". ריססתי את עצמי בכמות נדיבה של הוט קוטור של ג'יבנשי. הצלם היה מספיק אדיב כדי שלא להעיר את תשומת לבי לעובדה שריחות לא מופיעים בתצלום.
היו שנים שדווקא כן רציתי להריח כמו ג'סיקה ראביט, שלא לומר להיראות כמוה: מין הכלאה של מרילין מונרו ומאטה הארי, לילית מודרנית שהמבטים שלה חורכים וכולה הבטחה לתענוגות אסורים. היצורים הערפדיים האלו, הנשים המקצועניות, הן אלילות ולא קורבנות. הן הופכות את ההבטחה המינית שלהן למקור פרנסה, ויש בכך משהו חזק. באחד ממועדוני הלילה שעבדתי בהם בטוקיו הכרתי מין יצור כזה. מרילין מונרו בזעיר אנפין שהיוותה מגנט ללקוחות. את שמה האמיתי שכחתי מזמן. הכינוי שלה היה שילה. היא היתה פיליפינית שגובהה לא הגיע למטר שישים. מין ציפור זעירה ולוהטת עם רגליים מושלמות בגרבונים כסופים וחצאיות קצרצרות שהגיעו בקושי לפופיק.
שילה ידעה את התרגיל העתיק שגורם לגברים לעצור את הנשימה. היא היתה הכוכב הזוהר של המועדון, פתיינית שכל סנטימטר בגופה הקטן מלא הבטחה מתוקה כמו פרלין שוקולד. יום אחד נסעה לחופשה בווגאס, וכשחזרה הביאה לכל המחזרים הקבועים שלה עניבות משי. היתה לה מזוודה מלאה עניבות: מזוודה גדולה מאוד. גם מנהל המועדון, מיסטר טאיסקי, היה מאוהב בשילה בסתר ליבו, והיו שריננו שהם מנהלים רומן.
חיקוי של חיקוי
במועדונים, ערכה של בחורה נמדד לפי מספר הלקוחות החוזרים שהיא מצליחה להביא בכוח הקסם האישי שלה. אני, שהייתי מופנמת ודכאונית מכדי לזהור ממש, קינאתי בשילה וניסיתי ללמוד ממנה כל תכסיס. תמיד חשבתי שהיא פסגת ההישגים בתחום, אישה שנולדה נשית ושעובדת בלהיות אישה. עד שלילה אחד נכנסה למועדון דנה, אחת העובדות המיתולוגיות שנסעה להונג קונג ללמוד משפטים. דנה חייכה חיוך של מיליון דולר, ובו ברגע שילה החווירה כמו הירח ליד השמש. פתאום הבנתי שהאלילה שלי לא המציאה שום דבר. הטריקים שלה היו פשוט חיקוי זול של דנה. וגם דנה, מן הסתם, לא היתה מקורית, אלא חיקוי של אלילה עתיקה וגדולה ממנה.
למדתי שלא כל כך מהר כדאי לי לוותר על עצמי ולנסות להיות מישהי אחרת. אם את מאמצת לעצמך תכסיסים, אל תתפלאי שהם משומשים. להיות פאם פטאל זה נחמד מאוד לשעות הפנאי. תחביב במשרה חלקית. אבל לשאוף להיות אישה כזו עשרים וארבע שעות ביממה, זו אי הבנה של העניין כולו. אם את רוצה להיות פנטזיה טוטאלית, עדיף שתעשי ניתוח להסרת האישיות שלך. אחרת את עלולה למצוא את עצמך חיקוי של חיקוי של חיקוי. הבושם של ג'יבנשי כופה עלייך את דמותה של האישה הגדולה מהחלומות כמו מחוך שמהדקים על המותניים עד שאי אפשר לנשום. האם הניחוח הזה ירשה לך להיות מצחיקה, מקורית, משונה, יצירתית? לא בהכרח. כשאת מתאמצת מדי להיות סקסית, התוצאה היא קריקטורה שבמקרה הטוב היא אפקטיבית, ובמקרה הגרוע נדושה, ובשום מקרה לא מחמיאה למורכבות האנושית שלך. ובינינו, הכי סקסי זה לא להתאמץ.
