עוד בוקר שגרתי בפרברים נפתח בחילוקי דעות מרים ביני לבין התינוקת. אני חשבתי שזכותי, אם לא לכתוב רומן חדש, אזי לפחות לענות לכמה מיילים בסיסיים. התינוקת חשבה שמכיוון שבאה לעולם, זכותה להיות על הידיים בכל רגע נתון. על הניסיונות להניח אותה בפינת התינוקות המפנקת ורבת ההפתעות שלה, הגיבה בצווחות מחאה נרגזות. הבוקר האפרורי הפך במהירות לאסון כשהבנתי שגם היום לא אזכה להשלים מחשבה אחת בהירה מההתחלה ועד הסוף. לא אצליח ללטש את המילים שגורמות לרגשותיי לנצנץ.
הפתעה בדלת
סוף סוף, לאחר מאבק צמוד, הנסיכה עצמה את עיניה הקטנות ושקעה בתנומת הבוקר המאוחרת שלה. אהה, הנה מתחילה השעה הטובה של היום! מה אעשה קודם – אתרחץ? אחטוף משהו לאכול? אתעדכן בחדשות? אשוב לכתב היד שהבטחתי להוציא לאור עד סוף השנה? מסוחררת משפע האפשרויות נהמתי ברוגז כאשר נשמעה דפיקה בדלת. פתחתי סדק זועף. מצידו השני, השליח נופף מול חוטמי בפתיינות בקופסה מעודנת.
פינדהורן! כשהייתי נערה בת עשרים וקצת, עם תרמיל על הגב, יצאתי לחקור את העולם. נסעתי לצפון סקוטלנד, לאחת הקומונות המפורסמות באירופה. השם פינדהורן צילצל באוזני כקסם צרוף. ההיפך מעבודה מסודרת. ההיפך מתואר תועלתני באוניברסיטה בתוספת תעודת הוראה. בסודי סודות שמעתי שהפיות מרקדות שם בקרחת היער, ומי שטייל לאור הירח יכול לראותן. פינדהורן! הגעתי לבניין יפהפה, שהיה פעם בית מלון. מי יכול לתאר את השלווה המתוקה ששכנה בתוכו? האור חדר לאולמות דרך החלונות הגדולים, והאיר שטיחים רכים, פורחים בפרחי ארגמן ואינדיגו, שאהבתי להתכרבל עליהם כחתלתולה.
אבל הרושם הראשוני היה מטעה. חיפשתי מקום שבו אנשים יקבלו את המורכבות שלי. מצאתי מקום בו אנשים זרים חיבקו אותי עד כדי מבוכה. חיפשתי מקום בו נותנים כבוד ליופי, לטבע, לטקסים הפשוטים. מצאתי מקום בו נזפו בי שלא רחצתי כיור מלא חסה אורגנית במים קפואים, כנדרש. ברוב אנוכיותי חיממתי מעט את המים, כדי שידיי לא יקפאו, וכך פגעתי בפריכותה של ארוחת הצהריים ההוליסטית. הכי גרוע - מחיר השהות במקום האמיר למאות פאונדים לשבוע, הרבה מעבר ליכולת של נוודת צעירה. בזתי למקום הנעים הזה, הרוחני כביכול, שנועד לעשירים בלבד, ובו זמנית השתוקקתי לרוך הנשי האינסופי, האימהי, המפייס, שאפף את הבניין הגדול שניצב בין היערות וכרי הדשא.
בעקבות הזמן האבוד
עזבתי את פינדהורן והמשכתי בדרכי. רק הריח נשאר לי, ניחוח של משהו קסום, שנמצא כמעט בהישג יד, אבל במימד מקביל שלעולם לא אצליח להפכו לחלק מחיי. פינדהורן שוכן בזמן אחר שפעם היה לי בשפע. היכן ערבות הזמן האדירות שנדדתי בהם כשהייתי נערה צעירה? כיצד הן התכווצו עד כדי כך, שאפילו את הגרגרים הזעירים שנחוצים לי כדי לכתוב על זיכרון ישן אני צריכה לחטוף מבין הידיים הקטנטנות של התינוקת, שמיטיבות כל כך לאחוז.
La Plume של לנוון, 392 שקל ל-100 מ"ל
