אומרים שהיא נהגה לרחוץ בחלב עיזים על מנת לשמר את עורה, ושצמח האלוורה היה אחד מסודות יופיה. היא נולדה ביוון, מלכה על מצרים ואיבדה את ממלכתה לרומא. היא מפורסמת כל כך עד ששמה נקשר באינספור חפצים בניסיון להדגיש את ייחודם: מאסטרואיד, דרך סדרות מוצרי טיפוח, ספת שכיבה, קו מוצרי טבק לנרגילה, זן מסוים של פרח בעל מראה פאלי (Eremurus Cleopatra) ועד למועדון חשפנות. מדהים שעושר הדימויים הזה מתבסס למעשה על מיתוס – שכן כמעט ואין דרך לדעת כיצד בדיוק נראתה קליאופטרה, סמל הנשיות והפיתוי האולטימטיבי. השריד האותנטי היחיד המעיד על תווי פניה הוא מטבע שהונפק בתקופת חייה ועליו דיוקנה, פרופיל של אישה בעלת סנטר קטן, שפתיים צנומות ואף מחודד. קליאופטרה כנראה אישרה את הנפקת המטבע ולכן ניתן לראות בו תיאור מדויק ולאו דווקא "יפה" באופן מסחרר. אז על מה באמת בנויה האגדה הזו?

המושכת בחוטים

קליאופטרה השביעית, אייקון תרבותי כה מוכר, נפטרה בסך הכול 30 שנה לפני הולדתו של ישו. למרות היכולות הפוליטיות המרשימות, פרופגנדה רומית ובמאים הוליוודים מוססו את דמותה לסמל שמבוסס על המראה החיצוני נוטף מיניות. גם אם בסך הכול רצתה לכרות בריתות כמו הגברים שהתמודדה מולם, לנצח יאמר על קליאופטרה שהיא פיתתה שניים מהשליטים החזקים בתקופתה. אין דרך לדעת אם קליאופטרה אהבה את מאהביה או השתמשה בהם אסטרטגית, אבל היא בהחלט ידעה כיצד למשוך בחוטים הנכונים, תרתי משמע. כך למשל, הותירה רושם ראשוני מצוין בפגישתה עם יוליוס קיסר, אליו נגלתה לראשונה כשהיא מגולגלת בשטיח כדי לעקוף את שומריו. גם מפגשה הראשון עם מרקוס אנטוניוס תוכנן עד הפרט האחרון, ועל אף בעיות כלכליות בממלכתה, היא דאגה להופיע בפניו על גבי ספינה יפהפייה, לבושה כאיזיס, אלת הפוריות המצרית, ולרגליה גברים המשיטים את ספינתה בעזרת משוטים כסופים. קליאופטרה הבינה לפני כולנו שחפצים מפוארים מעניקים לה תחושת כוח ומעמד בעיני הצופים בה.

גם ללא שערוריות מין משוערות, חייה הקצרים של קליאופטרה היו סוערים. היא מלכה על מצרים במשך 21 שנה, ובתקופה הזו הספיקה לאבד את ממלכתה, להשיגה חזרה וכמעט לאבדה שוב, לצבור שליטה על אימפריה ולבסוף לאבד את הכול. כשליטה בממלכתה המצרית, היא נדרשה להינשא לשנים מאחיה כתנאי נדרש בחוק המצרי הקדום, אך הצליחה לנשל אותם ממעורבות בשלטון ובשלב מסוים גם הורתה לרצוח את אחותה. היא נחשבה לאלה כבר כילדה, היתה למלכה בגיל 18 ובשיא כוחה שלטה כמעט בכל חלקו המזרחי של הים התיכון. היא ילדה ילד אחד מיוליוס קיסר ושלושה נוספים ממרקוס אנטוניוס. לבסוף היא הסתייעה ברעל על מנת להתאבד בגיל 39.

האופן בו תוארה קליאופטרה ביצירות אמנות שונות לאורך ההיסטוריה הוא לא פחות ממרתק. באינספור דימויים היא עירומה ונחש עומד להכישה – אלמוות, שמבטיחה הכשת הנחש על פי הדת המצרית העתיקה, ומיניות, נכרכים לדימוי דרמטי וארוטי של מותה. בתקופות שונות אנו עדים לניסיונות לנכס את קליאופטרה לתרבות האירופאית או לחלופין להשתמש בדמותה להצגת הזר - אמנים כגון ג'מבטיסטה טייפולו בתקופת הרנסנס ציירו אותה כבעלת שיער בלונדיני ועיניים כחולות, אך בתחילת המאה ה-19, בעקבות מסעו של נפוליאון למצריים בשנת 1798, גוסטב מורו צייר אותה לצד שטיחים אוריינטליים, תכשיטים ועבדים שחורים. בהמשך, האקזוטיות שסימלה מצריים עברה תהליך של התמסדות. כך דמותה של קליאופטרה, כתב החרטומים ואף חיות זרות כגון התנין, שולבו בציוריים שנמכרים לתיירים ואפילו בספלי התה היקרים של חברת ווג'ווד הבריטית.

המלכה אליזבת

אבל הדימוי המפורסם מכולם הוא כמובן של קליאופטרה בגילומה של אליזבת טיילור ז"ל בשנת 1963. קשה לומר האם הקסם של הסרט, שקשר את דמותה של המלכה המצרית לפניה של שחקנית הוליוודית, נבע מנתוניה הפיזיים של טיילור או מעוצמת המיתוס. החוקרת פרנצ'סרה רויסטר טוענת שאפקט הזוהר של הדמות נבע כנראה מהשילוב בין אידיאל היופי המוכר שטיילור סימלה לבין סממנים של זרות אתנית - עיניה הסגלגלות של טיילור מוקפות במסגרת כחל אוריינטלית, בעוד גופה הלבן ומחשופה השופע מנצנצים, וכל אלה מתערבבים לדמות אמביוולנטית, מיסטית ומסקרנת. בהקשר לצבע עורה של קליאופטרה, הדיון מעולם לא נפתר. אל מול טיילור הלבנה, בסרט "נקמה שחורה" ( Set It Off, 1996) כוכבת ההיפ הופ והשחקנית קווין לטיפה, בדמותה של קליאו, התגרתה בדימוי של קליאופטרה כפאם פטאל לבנה והרחיבה את התפיסות האסתטיות ההוליוודיות לגבי קליאופטרה ולגבי סקס אפיל בכלל.

העובדה שאנחנו נזכרים היום בקליאופטרה היא לא טריוויאלית – על המפה ההיסטורית קליאופטרה היתה מפסידנית, אך בניגוד למפסידים דגולים אחרים, היא לא נשכחה. לאחר מותה, בתקופת הפריחה של הספרות הלטינית, דמותה המשיכה לחיות בספרי ההיסטוריה ותוארה באופן "צהוב" למדי, כאישה בוגדנית, בלתי ניתנת לסיפוק, צמאה לדם ולשלטון, משעבדת את מאהביה. שלטונה של קליאופטרה כאישה, שאיים על חלק מהגברים השליטים, הצטייר כסוג של רמאות או גרוטסקה - ידוע שהבמאי ססיל בי. דמיל, בהכנה לסרטו קליאופטרה (1934), שאל את קלודט קולברט: "האם תרצי לשחק את תפקיד האישה האכזרית בהיסטוריה?".

נראה שהדימוי של קליאופטרה כאישה יפה באופן מבהיל מאיים פחות מדימויה כאינטליגנטית וכריזמטית באופן מפחיד עוד יותר. אולי, כפי שאמר אחד מרוצחיו של יוליוס קיסר, בני אדם נוטים להקדיש תשומת לב רבה יותר לפחדיהם מאשר לזיכרונותיהם, והצגתה של קליאופטרה כהתגלמות של יצר חסר מעצורים מבליטה חרדה רחבה יותר הנוגעת לנשים, מיניות וגזע בעולם המערבי. ואולי בכלל עצם השאלה מושפעת מתפיסות שקשורות לאופן בו אמורות להצטייר נשים. מתי בפעם האחרונה שמעתם מישהו שואל כמה יפה היה יוליוס קיסר? תחשבו על זה בארוחה המשפחתית.