כשאמרו לי שאני צריכה לנסוע לספא בהרצליה פיתוח כדי שיעשו לי שם משהו שנקרא "מסאז' קונכיות" לא שמחתי במיוחד. אני אסביר לאט וברור: אני לא אוהבת מסאז'ים, אני חושדת בקונכיות, אני סולדת מהרצליה פיתוח ולסיום, אני שונאת ספא. אני יודעת, כולכם פוערים פה עכשיו, כי אתם ג'אנקים של מזמוזים. כבר שמעתי הכול. "מה? איך זה יכול להיות? משהו לא בסדר אצלך, אולי צ'אקרת הזיבי שלך חסומה". יכול להיות, אבל זה לא משנה את העובדה שאין לי סבלנות לשכב 75 דקות בלי לזוז ובלי לנשום, ותוך כדי לתהות איפה הידיים האלה שהו לפני שהונחו על עכוזי הרגיש.
גם הקטע הזה של להתפשט ולבוא במגע עם זרים לא נוח. עברתי את השלב הזה בגיל עשרים, תודה רבה. ומה זה בכלל קונכיות? קונכיות הן בתים של חלזונות. רכיכות. היצורים הדביקים האלה שפעם דרכתי עליהם בטעות ועד עצם היום הזה אני מצטמררת מההרגשה. בדמיון הפרוע שלי, קונכיות הן קטנות, מלוכלכות, ויש בהן חיות ריריות. אז תסלחו לי שהייתי חשדנית מעט.
הרצליה, אהובתי
גם הרצליה פיתוח היא מקום דביק ומצמרר, בדרכו. ביליתי שם בנוהל "הורים של חבר" מספיק זמן כדי להבין שאין לי את האישיות הנדרשת להתרועע עם הרצליאנים מפיתוח - הם מסתכלים עליי במבטים כאלה, שברור לי שכבר שנים הם לא ראו מישהי עם תלתלים.
התזכורות הבלתי פוסקות האלה למצבי הסוציו אקונומי לא נעימות לי. ועכשיו אני עוד אמורה להגיע לספא - בואו רק נגיד שפעם שלחו אותי בחינם לאחוזת יערות הכרמל וסבלתי. את הלילה ביליתי בהתקף חרדה. קודם כל, כי לא היה שם איפה לעשן, ושנית, כי אם יתנו לי לבחור מבין כמה כוחות על טבעיים, לא נראה לי שאבחר בשמיעה מחודדת עד כדי כך שאשמע כמה סוכר (חום) מישהי שמה לעצמה בתה (הירוק עם הנבטים) שתי קומות למטה.
עכשיו אתם בטח יכולים לתאר לעצמכם את ההפתעה שציפתה לי כשנכנסתי לחדר הטיפולים בספא "טומוקו" וממש התחשק לי לצנוח על המיטה. המקום מאוד מזמין, ובניגוד למפגשים הרגילים עם העיצוב היפני, במסגרתם תמיד מתחשק לי להביא כמה כריות צבעוניות ולזרוק על הרצפה, חלל הקבלה לא הרגיש ריק או קר. רק נקי. מאוד מאוד נקי. בזמן שהמתנתי לתורי הוגש לי תה (ירוק), עוגיות לב, פיצוחים וסאקה. אפילו קפה הם היו מוכנים לעשות לי. שיהיה לי מה לשתות עם הסיגריה של לפני, שאותה ניתן היה לעשן בפינת חמד מקורה בצמחיה בחוץ, על דק העץ. חדר הטיפולים גם הוא לא אכזב: ג'קוזי ענק מעץ (לטיפול אחר), אורות מעומעמים, ריח מדהים, וחם. חם ככה שאפשר להתפשט ואף צמרמורת לא עוברת בך, ובימי חורף זה לא עניין של מה בכך.
כשנשכבתי על המיטה המחוממת, כבר הייתי כל כך מרוצה, שמרינה המטפלת בעצם יכלה להשאיר אותי שם ולהעיר אותי אחרי 75 דקות. תוך כדי שינה, אני מאמינה, המחשבה שאני הולכת לחוות אינטימיות מופרזת לחלוטין עם סוג של פירות ים, היתה נעלמת לחלוטין.
קונכיות מנחמות
אבל – הפתעה - גם הטיפול עצמו היה מהמם! מרינה מזגה עליי חמאת קקאו שעורבבה עם דבש דבורים (או משהו), בטמפרטורה חמימה ומעלה, והניחה עליי את הקונכיות. הן היו ענקיות, יש לציין, ובתוכן היו לא יצורים ריריים, אלא ג'ל אצות מחומם. תנו לי לספר לכם שזו הייתה השעה הכי מרגיעה שביליתי אי פעם. המסאז' היה עדין כמו שאני אוהבת, כאשר בכל פעם נחשף רק חלק קטן מהגוף, ובשום רגע לא הייתה תחושה של פולשנות. מרינה העבירה את הקונכיות על חלקי הגוף ובחלק מהמסאז' השתמשה גם בידיים. אמנם נאמר לי שתפקיד הקונכיות הוא להחדיר סידן, או אבץ, לתוך העור ומחזור הדם, אבל אני לא עד כדי כך רגישה כדי לשפוט אם זה עבד. מה שכן, הקונכיות שומרות על טמפרטורה קבועה לאורך כל הטיפול בגלל ג'ל האצות החם שהן מלאות בו, ויש משהו מאד מנחם במגען. אם כבר מדברים על הקונכיות, החשודות לשעבר, אני רוצה להתנצל- היו כל כך חלקות ונעימות שאני שוקלת לגדל אחת כחיית מחמד חורפית. בסופו של דבר, קמתי מהמיטה הזאת כל כך רפויה, שהיה לי קשה להתלבש.
זה לא ששיניתי את דעתי על מסאז'ים, אבל בהחלט שיניתי את דעתי על קונכיות - חלקן, מסתבר, שוחרות שלום. גם הרצליה פיתוח עברה אצלי מהפך - בחושך ועם סוטול קונכיות השכונה נראתה לי דווקא נחמדה, שלא לדבר על זה שעשיתי אחלה כסף מהמכירה של שני הסיאמיים שאימצתי מהפח הסמוך.
