אבישג רבינר, איך הפכת לדוגמנית ושחקנית?
"גדלתי בגדרה ומישהי המליצה עליי לצלם איציק שוקל. הוא לא היה בטוח לגביי, אבל כשהגעתי עם החברה הכי טובה שלי, איילת רנן, הוא צילם אותה. היא 1.83 מ' והתאימה לדוגמנות הרבה יותר ממני. בארץ לא הרבה מכירים אותה, אבל היא מאוד הצליחה בחו"ל אחרי שהוא גילה אותה. באותה תקופה, בגיל 20, נסעתי גם לעבוד בטוקיו בדוגמנות. חייתי שם שנה.
"כשחזרתי לארץ התחלתי ללמוד קולנוע, תיאטרון ותולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב. התחלתי להשתתף בהפקות של סטודנטים, וככה בעצם גילו אותי. הגעתי ללביאה הון, שהפכה לסוכנת שלי, והתחלתי להשתתף בתוכניות טלוויזיה ובסדרות. אני חושבת שרגע הפרסום שלי היה בסדרה 'טירונות'. הופעתי בסצנת עירום בשבוע הראשון של ערוץ 2 המסחרי, בסדרה עם 40 אחוזי רייטינג. בגלל זה התפרסמתי. זה היה הבום של ערוץ 2 עם צפיית שיא מטורפת. גם לא ראו עד אז עירום בטלוויזיה. עד עכשיו אני לא מבינה מה היה העניין הגדול. ישראל מאוד שמרנית. כולה ראו לי את החזה. ביג דיל. מקווה שלא בזבזתי שם את 15 דקות התהילה שלי".
מה הזיכרון הכי טוב והכי רע מתקופת הזוהר שלך?
"הזיכרון הכי רע היה כשהגעתי לתוכנית אירוח של רפי רשף, והייתי הבת היחידה בפאנל. הם ביקשו שאחליף את הבגדים הקוּליים שהגעתי איתם לשמלת ערב שהם הביאו עבורי. לא רציתי והם היו ממש צריכים לשדל אותי. בסוף הסכמתי והרגשתי כמו עוגת קצפת. זה היה אקט מאוד שוביניסטי, אבל הייתי צעירה מדי מכדי להתווכח יותר ולעמוד על שלי. בספר הראשון שכתבתי, 'עלמה ומרתה', תיארתי הרבה את השקר של התעשייה וסיפרתי שם על צעדיי הראשונים בעולם המשחק.
"לגבי זיכרון טוב, הכל היה טוב. אבל אני חושבת שהעבודה הכי טובה שהיתה לי אי פעם היתה כברמנית במועדון אלנבי 58. זה היה הג'וב הכי טוב שהיה לי, למרות שהייתי ברמנית גרועה בטירוף. היתה שם אנרגיה מטורפת. מסוג הדברים שקשה להסביר. עד היום אנשים עוצרים אותי ושואלים אם הייתי ברמנית שם, כי זוכרים אותי כחלק מחוויית המועדונים שלהם, ואני זוכרת אותם כקלאברים".
נחשבת בזמנו לאיט גירל. מה דעתך על דור האיט גירלס באינסטגרם היום?
"ההבדל הוא שהיום הבחירה היא שלהן. זה לא עניין של אם את הכי יפה או הכי גבוהה, אלא איך את מתפעלת את הרשתות החברתיות. זה דווקא הופך אותן לנשים חזקות יותר עם תושייה. אני הייתי במירכאות קורבן של המערכת, כי אותי בחרו וליהקו. ברשתות החברתיות זה את מול העוקבים. לבת שלי אוריינה יש הרבה יותר תושייה ממני. היה לה בלוג בפייסבוק עם 15,000 עוקבים, כי היא רהוטה ויפה, ולמדה עריכה תוך כדי. היא נבהלה מזה וסגרה אותו. טעמה מהתהילה ונבהלה. לי בכלל אין אינסטגרם. הבן שלי פתח לי והעלה תמונה, ומזה יש לי 700 עוקבים. אני אפילו לא יודעת איך להוריד אותה. זה לא בשבילי".
מה גרם לך לעזוב את העולם הזה ולהפוך לסופרת?
"לא עזבתי. עבדתי במקביל לתואר הראשון, ובמקביל לעבודה כקופירייטרית בדחף ובגיתם. תמיד הייתי טיפוס כותב וקראתי הרבה. אני בן אדם של מילים. זה בעצם התפתח במקביל. עכשיו אני מסיימת תואר שני בקולנוע. יש לי גם תואר שני בבינתחומי באמנויות באוניברסיטת תל אביב. האמת, לא תכננתי להיות סופרת. הדברים קרו תוך כדי תנועה. כתבתי ארבעה ספרים. האחרון, 'חמישה ילדים וחיים אחד', יצא לאור בהוצאת עם עובד לפני שלוש שנים ונמכר השנה לא רע בכלל. היום יש הרבה תסכול בתוך הקורונה וגם שוק הספרים מאוד מורכב. זה לא פשוט ולא ברור לאן זה הולך. במיוחד בארץ עם מירי רגב, ששינתה את חוק הספרים. זה משמעותי, כי חזרו שוב למבצעים".
מה את עושה היום?
"אני מתפרנסת מהרצאות בסל תרבות. יש הרבה סיפוק במפגשים שלי כסופרת עם ילדים. הם מאוד מתעניינים בספרים וסקרנים. בדרך כלל, הם מאוד מתפלאים שאני הסופרת. אני גם מנחה סדנאות לכתיבה יוצרת לנוער דרך משרד החינוך. עכשיו הכל בזום. חוץ מזה, אני כותבת את התזה שלי על פמיניזם בקולנוע הדוקומנטרי ומגדלת חמישה ילדים בחינוך ביתי כבר שנים".
למה החלטת ללמד חמישה ילדים בחינוך ביתי, זה לא קשה?
"היתה לי חוויה לא טובה בכיתה א'. כיתה א' שלי היתה מחרידה. בדיוק עברנו דירה לרחובות ושלחו אותי לבית הספר עם אחותי הגדולה. כל השנה הזו היתה חוויה טראומטית. לא מצאתי את הכיתה ובסוף השנה לא ידעתי לקרוא, כי יש לי הפרעת קשב שלא אובחנה. אז לא היו מאבחנים. כשהבכורים שלי הגיעו לכיתה א', לא הייתי מסוגלת לשלוח אותם. אמרתי, נתחיל בבית ונראה. זה היה מאוד חדשני אז. היה אינטרנט, אבל לא היו רשתות חברתיות. הצטרפתי לקבוצה והתחלתי להתגלגל עם זה.
"אני לא יכולה להגיד שזה מושלם. יש יתרונות ויש חסרונות. אין המלצה גורפת. גם לעשות ילדים זה לא משהו שמתאים לכולם. אבל כשהגדולים מייעצים לי לא לשלוח את הקטן לבית ספר, והם ממש לא רוצים שילך, אני יודעת שעשיתי כנראה משהו טוב. זה המון עבודה להורים וכרוך בהמון ויתורים. מה שטוב בחינוך הביתי הוא שמה שלא מקולקל לא צריך לתקן. אתה לא שולח אותם למערכת, שיש הרבה מה לתקן בה.
"לילדים שלי יש יותר ביטחון, יותר תושייה והם מאוד חברותיים. אני כן צריכה לכוון אותם ללמידה, כי אם ארפה, לא יהיה טוב. כל היסודי הם היו בבית. מכיתה ז' הם הלכו לבית ספר, ולפחות אחד מהם טוען שזו היתה טעות. אוריינה עכשיו בבית ספר בכיתה י'. הקטנים עדיין בבית. הם הולכים לצופים, לגלישה בים. כל אחד מוצא את החברה שלו. לאף אחד הרי אין 40 חברים.
"החסרונות של החינוך הביתי זו האחריות הגדולה יותר על ההורים. לייצר אפשרויות לחיברות ותוך כדי, למצוא גם את העולם שלך. האימהות ששרדו את זה הן כאלה שיש להן את העולם שלהן. גם לנו מגיע לחיות. המשכתי ליצור, אבל בקטן. זה ברור שמישהו צריך לעשות ויתור. גם לא צריך להיתקע על אג'נדה. אם רואים שיש ילד שמתאים לו ללכת למסגרת – צריך לזרום עם זה. לפעמים אני מאיימת עליהם, שאם לא ילמדו ארשום אותם בינואר לבית ספר.
"מבחינת השכלה כללית, ילדים עם חינוך ביתי יותר משכילים ויותר סקרנים, גם מחקרים מוכיחים את זה. אבל אני מודה, לא תמיד יש לי כוח. יש כל מיני מהמורות בדרך. שום דבר לא חלק. ועדיין, זה עדיף על לשלוח ילד ולקבל אותו עם כל מה שהוא חווה בחוץ. זה גם קשה להתמודדות. אני יכולה לתווך להם את העולם יותר בפשטות".
אבל גם ככה קשה לגדל חמישה ילדים, לא?
"אני חושבת שלגדל ילד אחד זה יותר קשה. אתה מלביש עליו את כל השאיפות שלך. עם חמישה ילדים, אין לך ברירה. את כל הזמן בתנועה. את מפזרת את הדמות שלך על חמישה במקום על אחד".
מה דעתך על הלימודים בזום בתקופת הקורונה והתלונות של ההורים בנושא?
"לימודים בזום זה לא חינוך ביתי. זה לקחת ילד שהיה בשבי ולשחרר אותו. צריך להרגיל אותם לא לעבוד לפי צלצולים. זה לא אותו דבר. מצב שבו הורה עובד במשרה מלאה בבית ולהכניס ילד לזום ליותר משעתיים, זו הגזמה פראית. אבל עדיין היו ילדים שחוו את זה יותר טוב, כי הרגישו יותר קירבה להורים".
התחלת כדוגמנית והתרחקת מהעולם הזה. מה יחסך היום ליופי ולהתבגרות?
"אני לא מתבוססת באיך שאני נראית. כן אוכלת נכון ועושה פילאטיס, אבל לא מתעסקת יותר מדי באיך אני נראית. יש בהתעסקות הזו משהו מאוד עצוב. כשאני יוצאת מהבית, זוהרה הבת הקטנה שלי מלבישה אותי. הרבה פעמים כשאני מסתכלת במראה, אני רואה שם את סבתא וסבא שלי. אני פולנייה מארבעה כיווני אוויר. כולנו נמות בסוף. כל הטירוף של להישאר צעיר הוא לא מציאותי ולא כל כך עובד. אני כן משתדלת לשמור על מה שיש, אבל זה בטח במקום העשירי מבחינת סדר החשיבות של הדברים שאני עושה במהלך היום. סבתא שלי אמרה לי פעם שהיא מסתכלת במראה ולא מזהה מי זו האישה הזקנה. אז נכון, היא חיה עד גיל 103 והיתה צלולה. אני מקווה שאוכל לאהוב את האישה שאהיה פעם. אין ספק שזה יותר קשה היום להתבגר, כי מבחינת החברה אנחנו אמורים לשמור על נעורים נצחיים".
מה דעתך על תעשיית ההזרקות והניתוחים לשימור הנעורים?
"זה נראה לי כמו אלימות ושנאה עצמית. להגיד שאני לא אעשה אף פעם – אני לא יכולה להתחייב, כי אני לא יודעת מה יהיה. אולי יהיו פעם טיפולים פחות פולשניים, ואם זה עושה לך טוב – אז יש בזה משהו חיובי. מצד שני, כוויה בדרגה שלישית על הפנים, חומרים משתקים וכבר ראיתי מישהי עם עין אחת עצומה – זה נראה לי טירוף. תכל'ס, מה שיש בגיל 16 אין בגיל 40. לא ראיתי אף אחת שבאמת נראית יותר צעירה לאורך שנים. בכלל נראה לי, שזה משהו יותר פנימי. לטפל בעצמך מבפנים. אם אתה נראה קל תנועה פיזית, אז תיראה יותר צעיר. אם התנועה שלך כבדה, תיראה יותר מבוגר".
ספרי על שגרת הטיפוח שלך.
"פעם ביומיים אני מנקה את הפנים עם קרם ניקוי אורגני. אני לא שוטפת את הפנים עם מים, כי המים בישראל מאוד קשים בגלל האבנית. במקלחת אני רק שוטפת קצת את העיניים, וזהו. יש לי קרם עם מקדם הגנה, שאותו אני מורחת רק בימים ממש חמים. לפעמים אני שמה רק כובע או אפילו מסתובבת עם שמשייה. אבל לא בתל אביב. הבנות שלי לא מרשות לי. רק בטיולים מחוץ לעיר מותר לי להסתובב איתה.
"לפעמים, כשאני מכינה סלט למשפחה, אני מורחת קצת שמן זית או קנולה או קוקוס על הפנים. אבל רק בבית, כי אלה שמנים מאוד כבדים. להתאפר אני לא מתאפרת בכלל. פעם עוד היה לי נרתיק איפור, אבל לאט-לאט דברים נגמרו ולא קניתי עוד. אני לא מתאפרת אף פעם, כי זה מרגיש לי לא בנוח. אם מאפרים אותי לצילומים, אני ישר מסירה את האיפור בשנייה שאני נכנסת הביתה.
"לא הייתי אצל קוסמטיקאית אף פעם, אבל זוהרה הבת הקטנה שלי פתחה מכון קוסמטיקה וספא בבית באיזשהו שלב בגיל שמונה ועשתה טיפולים לכל המשפחה. היא גבתה 20 שקל על מסז' רגליים או על מסכה ופילינג. זה לא היה זול, כי אם אני קונה לה מסכה ב-30 שקל והיא לוקחת לי 20 שקל לטיפול, זה לא כל כך משתלם לי. היה משא ומתן על זה בבית. צחקנו הרבה".
מה לגבי הגוף?
"אני לא מורחת קרם גוף ולא משתמשת בבשמים. הדיאודורנט שלי זה אבן מיוחדת של ל'אוקסיטן. בקיץ אני משתמשת גם בדיאודורנט רגיל. בקיץ בישראל חייבים. אחרת לא יהיו לך חברים".
איך את מתחזקת את הבלונד?
"פעם בחצי שנה אני עושה גוונים אצל דויד זיזוב. הכרנו כבר לפני 20 שנה ומצאתי אותו שוב. אני חופפת עם מה שיש בבית. בדרך כלל, זה הכי פושטי שיש. אני משתדלת לחפוף כמה שפחות. אני ממש מתאפקת, כי אני מאוד אוהבת לחפוף. לרוב, אני גם לא מסתרקת".
ספרי על שגרת התזונה והכושר שלך.
"אני טבעונית כבר ארבע שנים ואוכלת הרבה ירוקים, חסות וירקות ירוקים, וזה משפיע לדעתי על השיער. השיער שלי פעם היה הרבה פחות טוב, והיום הוא במצב ממש טוב. אני לא אוכלת הרבה גלוטן וסוכר, כי זה לא בריא. פעם הייתי אוכלת כל מה שנשאר בצלחות של הילדים. הטבעונות גמרה את זה, כי הם לא טבעונים. אני מעדיפה שהם יבחרו בעצמם את העדפות המזון שלהם ואין לי שום בעיה להכין להם בשר. בחודשיים הראשונים אחרי שהפכתי לטבעונית, עליתי חמישה קילו, כי לפני כן הייתי רזה באופן מוגזם.
"בבוקר אני שותה קפה עם חלב שקדים ואחר כך אוכלת שתי פרוסות לחם עם טחינה או גבינה טבעונית. לפעמים זה גם לחם לבן, כי זה לא שאני בכלל לא נוגעת בגלוטן, אבל גם לא מגזימה. אני אוכלת הרבה על הדרך. אני לא בן אדם שעושה עניין מאוכל. אני יכולה לאכול שלוש בננות ושזו תהיה הארוחה שלי. אני אוכלת הרבה אוכל תאילנדי וסושי בלי דגים. אני גם לא שותה אלכוהול ולא מעשנת כמעט. רק לפעמים. אולי פעם בשבוע. אין אצלי 'לא'.
"לגבי כושר, התחלתי לעשות פילאטיס ליד הבית ובסוף שרי יקואל לימדה אותי תרגילים ל-20 דקות תרגול בבית ונתנה לי גם גליל. עכשיו נשברה לי האצבע ברגל, אבל בעיקרון אני מתרגלת פעמיים-שלוש בשבוע וזה יותר משמעותי מכל מה שעשיתי קודם בחדרי כושר, כשהייתי צעירה. אני גם הולכת המון ברגל. אני אדם שהולך, מאוד בתנועה".
איזו עצה היית נותנת לעצמך הצעירה?
"הרבה עצות. להיות יותר בפוקוס וכשהדלתות נפתחות לחשוב טוב, אם אני רוצה להיכנס בהן – ואם כן, אז עם כל התנופה. אני מעריצה את הבת שלי בת ה-16, שהחליטה לסגור את חשבון הפייסבוק שלה כשנהיו לה פתאום המון עוקבים. אתה צריך לדעת מי אתה ומה שלא נכון לך באופן אישי – לא לעשות. זה שכולם רוצים אותך לא אומר, שגם אני רוצה. ואם כן, אז עם הרבה יותר אמביציה ותושייה, בלי להתבייש".
איפור לתמונות סטילס: זיוות הרשקו לאיל מקיאג'
ומה גילינו על מיכאלה ברקו מול המראה בלי איפור?
