את שלב גיוס הכספים לסטארט-אפ הראשון שלה העבירה הילה אוביל-ברנר בצורה שמנוגדת לסטריאוטיפ של האישה היזמת שרצה אחרי משקיעים: אל הגברים בחליפות המחויטות, המצגות והרחובות הסואנים של ניו יורק היא הגיעה עם בטן הריונית, מה שהפתיע מאוד את מרבית הגברים שפגשה בדרך. "האינסטינקט הראשון של המשקיעים היה לומר לי: 'את בהיריון, אז דברי איתנו אחרי'", היא נזכרת. "אבל לא: היריון זה חלק מהחיים, וככה צריך להתייחס לזה. זה בסדר להיות בהיריון ולגייס כסף. הרבה פעמים מצאתי את עצמי באינטראקציה עם גברים מהדור של פעם, שגדלו על חינוך שוביניסטי, שקשה להם לראות דבר כזה. הם יכולים לחבב אותי ולהתלהב מהרעיון שלי, אבל לא נוח להם לראות אותי הולכת עם תינוק לכל מקום".
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
המציאות הזו שחוותה אוביל-ברנר על בשרה, היא שסללה את דרכה בנתיב שלא מסתפק ביזמות ובעסקים בלבד: לצד פעילותה כיזמת וכמשקיעה, וכיום גם כמנהלת הסניף הישראלי של חממת ההייטק הבינלאומית Techstars, היא גם עומדת בראש ארגון חברתי בשם "יזמיות", שנועד לקדם ולפתח יזמות נשית בישראל. "רוב הנשים לא יוצאות ליזמות ולא מגשימות את החלומות שלהן", היא אומרת בצער. "אין שוויון בנטל גידול הילדים בין ההורים, והילדים רואים את זה, אז איך אפשר לצפות שילדים שגדלים בבית כזה ירצו שבנות הזוג שלהן יהיו קרייריסטיות? הם חייבים לראות את זה בבית. אם יש לך חלום, את צריכה לצאת ולהגשים אותו".
הכירו את הילה אוביל-ברנר:
למה אין "משרת אב"?
מלבד היותה יזמת עם רזומה של שלושה מיזמים, ישיבה בוועדים מנהלים ושיפוט בתחרויות מיזמים, אוביל-ברנר (45) היא גם אם לתמר (16), ליואב (12) וליעל (חמש) ואשתו של לירן, איש יזמות וטכנולוגיה בעצמו.
את מרבית ילדותה היא העבירה בדרום אפריקה, לשם עברה כשהייתה בכיתה ג', עם הוריה, אב מנתח לב ואם מורה, ועם שני אחיה. בגיל 18 החליטה לחזור לארץ לבדה ולהתגייס לצבא. "גדלתי כילדה מפונקת, וכשהגעתי לארץ, התאהבתי בישראל, באווירה ובכל מה שקורה כאן", היא נזכרת. היא שירתה בחטיבת קשרי החוץ, ושם הכירה את מי שעתיד להיות בעלה ואבי ילדיה. אחרי הצבא החלה ללמוד משפטים באוניברסיטת בר אילן, אבל הרגישה שמשהו לא מדויק. "לא אהבתי את זה. היו חסרות לי אנרגיות של יצירתיות. הרגשתי שהדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה להרים איזשהו רעיון. אני אוהבת ליצור. באתי ליזמות ממקום של רצון להשפיע על העולם, לייצר מוצר שאנשים משתמשים בו ואוהבים אותו. לירן ואני החלטנו לצאת לדרך והקמנו את החברה הראשונה שלנו. למעשה, הקמנו שלוש חברות יחד. שלוש חברות ושלושה ילדים", היא מוסיפה בחיוך.
החברה הראשונה שהקימו בני הזוג הייתה White Smoke, המספקת מוצר לתיקון שגיאות דקדוק בכתיבה. "בתחילת הדרך חששתי", נזכרת אוביל-ברנר. "חשבתי, איך אני יכולה להקים חברה אם אין לי יכולות טכנולוגיות? אבל ברוב המקרים זה ממש לא רלוונטי. היום אני רואה המון נשים שבאות עם תשוקה לאיזשהו מוצר, עם רצון להיות מובילות בתחומן ועם אינטליגנציה רגשית, וזה מה שחשוב. מהעמדה של המשקיעה אני מבינה שמה שגורם למיזם להצליח זה הרבה יותר משורת קוד לכאן או לכאן. מה שגורם לזה הוא הרצון להצליח, התשוקה והמסירות".
בגיל 26 נישאה למי שכבר נעשה שותף לעסק, ו"שלושת הילדים נולדו לתוך החברות שהקמנו", היא אומרת. באותה תקופה היא בנתה את הקריירה שלה כיזמת תוך ניסיון להימנע ממושג מסוים שמאוד מעצבן אותה – משרת אם. "למה יש משרת אם, ואין משרת אב? ולמה למתג את זה ככה, ולא כהיקף משרה שהוא עד הצהריים?" היא תוהה. "אנחנו הקמנו חברות, ואני הייתי שותפה, ישבתי בוועדים מנהלים, נחשפתי להמון סטארט-אפים ויזמים. הצלחתי, גם נכשלתי לא מעט, וכל הדרך לומדים, מקבלים צלקות ומצמיחים שיערות לבנות. זו רכבת הרים מטורפת. ובכל התקופה שלי כיזמת פעילה, לא משנה מה עשיתי, תמיד הייתי האישה היחידה בחדר שלם של משקיעים. הייתי הולכת לכנסים, ולמרות העובדה שכולם מסביב היו חברים שלי, הרגשתי שמשהו לא בסדר בתמונה הזו. נשים הן 50 אחוז מהאוכלוסייה, אבל בכנסים הייתה האישה היחידה. גם העזו לשאול אותי שאלות שבחיים לא היו שואלים גבר. החלטתי לשנות את המציאות הזו".
אסון לפמיניזם
לפני עשר שנים היא הקימה את ארגון "יזמיות", שבו חברות כיום 5,000 נשים, והוא הגוף הגדול ביותר בארץ שמעודד יזמות טכנולוגית נשית. מלבד הפעלת קבוצת פייסבוק וקיום שיחות אישיות, הרצאות ומפגשים, הארגון משתף פעולה עם חברות גדולות במשק, בהן מייקרוסופט וגוגל, במטרה להעלות את ייצוג הנשים בתחום היזמות. "הקמנו, למשל, את קמפוס גוגל לאמהות, שאליו הזמנו נשים בחופשת לידה כדי ללמד אותן לבנות סטארט-אפים", אומרת אוביל-ברנר. "נשים בדרך כלל יוצאות מהמשחק לכמה שנים חשובות, וכשהן חוזרות, הן במצב שונה. אבל אפשר גם אחרת. עובדת איתי עכשיו יזמת בשם תמר שפירא, שעובדת על מיזם במהלך חופשת לידה עם הילד הרביעי שלה. היא מדהימה, והפרויקט שלה מדהים. מצד שני, השבוע יצא לי לדבר עם יזמת שחושבת לא להיכנס להיריון כי היא בשלב מתקדם של המיזם שלה. הזדעזעתי. הרי אנחנו ב-2020! אני רואה את הקמת המשפחה כחלק מהחיים, וגם המשקיעים והשותפים לדרך צריכים לדעת שזה חלק מהעניין. אין סיבה לא להגשים את החלומות. מה שצריך להשתנות זה התפיסה של הסביבה".
לדבריה, למרות העבודה הרבה והשינויים שכבר חלו, משבר הקורונה עצר הכל. "זה היה אסון לפמיניזם", היא אומרת. "אם קודם הגענו למצב שגם האישה יוצאת לעבודה ומפתחת קריירה, בעוד הילדים נמצאים עם מטפלת או בגן, ובשאר הזמן בני הזוג מתחלקים ביניהם – פתאום הכל חזר אחורנית. ממה שאני ראיתי, במרבית הבתים האב היה זה שנכנס לעבוד וסגר את דלת החדר, בזמן שהאישה גם עבדה וגם טיפלה בילדים, מה שהחזיר לה את התפקיד המגדרי הישן. הייתי ממש בהיסטריה כשראיתי את זה. נשים יצאו ממעגל העבודה וגם הפסיקו לראות את עצמן: הן היו עסוקות רק בלנקות, לבשל ולנהל את הבית. מלבד זה, רוב מקבלי ההחלטות במשבר הזה היו גברים. בכל מקום – באוצר, בחינוך – ראו רוב גברי. גם בהייטק יותר נשים הוצאו לחל"ת, וביחד עם האלימות שגברה בתקופה הזו, אנשים הלכו אחורה למקומות הכי קדמוניים ואפלים. אני מרגישה שתופעת האלימות שאנחנו רואים הולכת יד ביד עם זה שנשים מרגישות כל הזמן חסומות, ולא רק על ידי בני הזוג, אלא גם על ידי המשפחה והציפיות של החברה מהן. התסכול גובר, וזה מתכתב עם האלימות".
אבל למרות המשבר, אוביל-ברנר עדיין אופטימית. "היום לנשים הרבה יותר קל לגייס כסף לסטארט-אפים, ואנחנו נלחמות גם על מענקים. אבל ייקח זמן עד שנגיע למצב שוויוני באמת ונראה חדר שבו 50 אחוז מהנוכחים בו הן נשים, בלי קידום ובלי מענקים מיוחדים. ההערכות שלנו אומרות ששיעור הנשים בקרב המנכ"לים עומד על חמישה אחוזים בלבד. סטטיסטיקה אמיתית לא נעשית, כי זה נתון שלא נוח לאף אחד. אני שומעת הרבה נשים שאומרות שהבעל שלהן לא מסכים שהן יגשימו את החלום שלהן. אף פעם לא שמעתי גבר שאומר: 'אשתי לא מסכימה'. אבל נשים יכולות לעשות את זה; הן לא צריכות לבקש אישור מאף אחד, ואף פעם זה לא מאוחר מדי".
הקימו מיזם עסקי לנשים בלבד. הקליקו על התמונה:
