חמש אמהות מספרות כיצד הקורונה הכניסה הרגלים טובים למשפחה שלהן, ואיזה הרגל הם ימשיכו גם בימי שגרה.
משימה לכל ילד
שירה שטיינברג־לביד (39), מעצבת גרפית ומפתחת אתרים, נשואה לאוהד, אם לשניים (12 ושמונה), גבעתיים:
"לפני הקורונה לא הצלחנו בכלל להניע את הילדים לעזור בבית. רק לעתים רחוקות הם הואילו בטובם לעשות משהו. מאז שהתחילה הקורונה יש הרבה יותר עבודה בבית, בעיקר כי הם אוכלים שבע ארוחות ביום, ויש יותר בלגן. בזכות הזמן שהתפנה, אוהד החליט לנצל את התקופה לחיזוק החינוך, והפך לאסרטיבי יותר מול הילדים בעניין המשימות בבית. במקביל, הם קלטו את כמות הפעולות היומיומיות שאנחנו עושים בבית. הסברתי להם שאם כל אחד מהם ייקח מאיתנו משימה, יהיה לנו יותר זמן בשבילם. עברנו כברת דרך עד שמצאנו לכל ילד את המשימה היומית המתאימה לו. אין לי ספק שנתמיד בכך".
לאהוב את השקט
מירב שרייבר־קונטה (48), מטפלת באמנויות ומנחת קונסטלציה משפחתית, נשואה למאסימו ואם לאגתה (תשע), רמת־השרון:
"לפני הקורונה אגתה לא אהבה שהיינו רק שלושתנו סביב השולחן בסופי שבוע וביקשה שנזמין עוד אנשים לארוחות, אז תמיד עשינו תוכניות לפני כל סוף שבוע, ואם לא לנו, לפחות לילדה. בעקבות העוצר, כבר אי־אפשר להיפגש עם אנשים ואנחנו אוכלים שלוש ארוחות ביום סביב השולחן. מכיוון ששנינו כבר לא עסוקים בעבודה ובתיזוזים היומיומיים, משהו בנו נרגע, ופתאום אגתה הבינה שאין לה ברירה אלא להסתדר עם המצב הנוכחי, נרגעה והתחילה לאהוב את השקט. בעקבות התגלית שכולנו יכולים להיות רפויים ורגועים בבית, החלטנו שלפחות סוף שבוע אחד בחודש נימנע מתכנון תוכניות, נהיה בבית וניהנה. לאגתה זה נותן אמון שהיא יכולה לספק לעצמה הנאה וזמן איכות ולא צריך לחפש את זה בחוץ, ולנו זה נותן הרבה יותר זמן פנוי להיכנס פנימה, לגלות מי אנחנו".
יותר ביקורים אצל הסבים
אורית שחם־וואלך (47), בעלת משרד יחסי ציבור, נשואה לרם, אם לשלושה(19, 16, שמונה וחצי), חיפה:
"הוריי המסורים גרים במרחק עשר דקות נסיעה ממני ולמרות שאנחנו מאוד קשורים, אני פוגשת אותם בעיקר בארוחות שבת, מדי שבועיים. לפעמים בתי הולכת אליהם ישר מבית הספר באמצע השבוע ואני אוספת אותה בזריזות, אבל לא ממש נכנסת. מפרוץ הקורונה אסרתי עליהם לצאת מהבית והבטחתי להם שאדאג לכל מחסורם. לראשונה בחיי, אני דואגת להם ולא הם לי. אני מביאה להם מצרכים פעמיים־שלוש בשבוע, ובכל פעם מצרפת אליי את אחד הילדים. אנחנו נשארים במרחק שלושה מטרים מהם, ומדברים קצת בחדר המדרגות. זה עושה להם את היום וממלא אותי לראות אותם שמחים. אחרי אחת הפעמים אמא שלי כתבה לי: 'נתת לי דלק להמשך היום'. בזכות הקורונה נפל לי האסימון והבטחתי לעצמי שכשנצא מזה, אבקר אותם פעמיים-שלוש בשבוע עם אחד הילדים, לשבת איתם ממש, כי ארוחה פעם בשבועיים לא מספיקה. זה עושה טוב לשני הצדדים, וזה חשוב כחינוך לילדים: זה מה שהם יעשו בבגרותם".
ארוחות משפחתיות
הילה גן־אור (46), מאמנת כושר, מאפרת ומורה במכללה למקצועות היופי, גרושה ואם להודיה (16), קריית־חיים:
"בשגרה שלפני הקורונה הייתי עסוקה בעבודה שלי, שיש לה שעות מוזרות ולא מוגדרות. לפעמים עבדתי מהבוקר עד הערב ולפעמים עבדתי מפוצל. הודיה ואני היינו רגילות להיפגש באמצע השבוע רק בתחילת היום ובסופו. לעתים נדירות היו לנו מפגשים ספונטניים באמצע היום. מאז שהקורונה פרצה לחיינו, הפסקתי לעבוד. נוצרה הזדמנות נדירה לזמן איכות עם הודיה, שבשוטף עסוקה מאוד בדברים שלה, כמו כל בני הנוער: לימודים, תחביבים, חברות. היא הייתה רגילה לאכול צהריים בלעדיי ופתאום אנחנו אוכלות צהריים ביחד כל יום, ולא רק אוכלות, אלא גם מתכננות ארוחה ומבשלות ביחד. נוצרה תחושה של שותפות ופתיחות, אני מספרת לה דברים והיא משתפת אותי, אנחנו לומדות המון זו מזו, נהנות וצוחקות ומורחות את הזמן כמה שאפשר. היא מאוד מרוצה מהעניין ואתמול אמרה לי: 'אני מרגישה כל יום כאילו יצאנו לבלות, אפילו שזה בתוך הבית'. בגלל שזה מאוד תורם לשתינו, החלטתי שאחרי הקורונה אעצור את מרוץ החיים באמצע היום לפחות שלוש פעמים בשבוע, ואבוא לאכול איתה".
רבע שעה לבד עם כל ילד
שלומית כוחיי (37), בעלת חנות ואתר Bamboo & Co, נשואה לשירן ואם לשלושה (חמש, שלוש וחודש), תל־אביב:
"שנייה לפני הסגר נולדה לי בת. אם יש משהו שחששתי ממנו לפני הלידה, זה איך אצליח לשמור על הקשר שלי עם כל אחד מהילדים הגדולים כשאני עסוקה עם תינוקת. הבנתי שאני צריכה לקבוע לעצמי איזשהו קו מנחה, שיוביל אותי ביום־יום. הקורונה לימדה אותי שגם כשאני צמודה לשלושתם והבית באטרף, ניתן לחלק את הזמן בצורה מדהימה. גם רבע שעה לבד עם כל אחד מהגדולים היא משמעותית. כשהקטנה רגועה או ישנה, דניאל עוזר לי להכין ארוחת ערב, אנחנו מדברים על היום שהיה ומתכננים מה נעשה מחר. כשאני עושה יצירה עם אמה, דניאל מבלה עם אבא שלו. לילדים קטנים אין תחושת זמן ומבחינתם הייתי איתם המון זמן. בגלל שדניאל מאוד מעריך את הזמן שלי איתו לבד וגם לי זה תורם, אני יודעת שאמשיך בזה אחרי הקורונה. אם זה מצליח כשכולם עליי בבית, בתקופת שגרה יהיה הרבה יותר פשוט להקדיש לכל ילד יותר מרבע שעה לבד ביום".
