האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת
"אמרתי לאמא, 'עזבי אותי, לא אסע לשום מקום'", נזכרת מאגין. "ברגע האחרון שמתי על עצמי משהו, הגעתי וראיתי אנשים שבדיעבד זיהיתי כפוליטיקאים מהשורה הראשונה. אז בקושי ידעתי מי הם". באותו הערב הכירה לה חברת המשפחה את המפיק סשה קליין והלוביסט בוריס קראסני, שעמדו אז בראש הקמפיין של אהוד ברק ברחוב הרוסי. "נכנסתי לקמפיין כיד ימינו של סשה. הייתי גם רפרנטית, גם עוזרת, גם מזכירה, גם מפיקה. כלבויניקית כזאת. צללתי פנימה וביליתי במטה לילות כימים".
זו הייתה תחילת דרכה המקצועית של מאגין, היום דמות מרכזית בברנז'ה הישראלית דוברת הרוסית, יזמית בתחום התרבות ובעלת אחת מחברות יחסי הציבור המוכרות בשוק הרוסי בישראל הפועלת גם בשוק הכלל־ארצי. בזמן שהיא התרוצצה כמו משוגעת עם שני תיקים – אחד לבגדים נקיים ואחד לבגדים מלוכלכים – ובקושי הספיקה להתקלח, בתה הקטנה שיחקה מתחת לשולחן במטה וכמעט מוטטה את התקציב הרעוע ממילא של אמה, כשרשמה על חשבונה במזנון גלידות שבהן כיבדה כלבים ובני אדם כאחד. לימים היא הפכה לאחת הדוגמניות המרוויחות בישראל – שלומית מלכה.
מאגין, שמכנה את עצמה בצחוק "המלכה האם", אינה מסתירה את גאוותה בשלומית, אבל למי שמכיר את פועלה המקצועי וכן את חשבון הפייסבוק התוסס שלה, השופע פוסטים שנונים ועוקצניים בעברית וברוסית לסירוגין, ברור שבגיל 46 היא רחוקה מלהיות רק "אמא של". "בעשר השנים האחרונות יש הרבה אנשים שיודעים ששלומית היא הבת שלי", היא אומרת, וזה כל מה שהשתנה, לדבריה, מהרגע שבתה הפכה לדוגמנית מובילה.
חיי חברה סוערים
הסיפור של מאגין התחיל בניקולאייב שבאוקראינה, עיר ששימשה במחצית השנייה של המאה ה־20 אחד ממרכזי הספנות של ברית־המועצות ובה שכנו מפעלים מסווגים רבים, שבשניים מהם עבדו הוריה כמהנדסים. "מאז שאני זוכרת את עצמי ידעתי שלא אחיה שם", היא אומרת. "החיים שם היו עלובים, והם עדיין עלובים. אני נוסעת לאוקראינה כי בשנים האחרונות אני עובדת שם בקמפיינים של בחירות, אבל חבל לי שאנשים חיים ככה".
כיום היא מתגוררת עם שני חתולים וכלב בדירת גג שכורה בשכונת מונטיפיורי בתל־אביב, והשיחה איתה מתקיימת בערבוביה של רוסית ועברית. בשתי השפות יש ביטויים ייחודיים שרק המבינה תבין. מאגין מתארת ילדות לפי הספר במשפחה יהודית־סובייטית: שיעורי בלט רציניים, שהיו עשויים להוביל לקריירה מקצועית כבר בגיל שמונה, כשהוריה שקלו לשלוח אותה לבית ספר לבלט עם פנימייה במוסקבה או בלנינגרד. רק התחזית שגובהה של אנה לא יאפשר לה להפוך לרקדנית מקצועית מנעה את הגזרה. אחר כך היו שיעורי התעמלות אמנותית, לימודים בבית ספר עם התמחות באנגלית – ובמקביל חלומות על חיים טובים יותר, שאותם ראתה בקטלוגים ובמגזינים זרים שהוגנבו לברית־המועצות.
בשנת 1990, בשיא קדחת המזוודות של היהודים הסובייטים, כשאנה הייתה בת 16, החליטה משפחתה לעבור לישראל, אך אביה לא הורשה לצאת בשל הסיווג הביטחוני המחמיר של הפרויקט שבו עבד. "מי ידע אז שברית־המועצות תתפרק כעבור פחות משנתיים והקג"ב האוקראיני יתעסק בענייניו ולא יעניינו אותו יהודים שעבדו באי אלו פרויקטים. הגענו לבודפשט בערב פסח", נזכרת מאגין, "והמטוס לא קיבל אישור מהארץ להמריא בערב החג – כך הסבירו לנו אחר כך. אז הסיעו אותנו לאיזו אכסנייה, כשמסביבנו מאבטחים חמושים על אופנועים. לא הבנתי אם הם דואגים לביטחוננו או שומרים שלא נברח. באכסנייה ארגנו לנו סדר פסח, עם מצה והכל. זה היה סדר הפסח הראשון שלי. בשבילי זה היה אז כמו איזה טקס וודו. רק למחרת בערב המראנו לישראל. כשיצאתי מהמטוס הרגשתי את אוויר החמסין ואת ריח פריחת ההדרים – אז עוד היו הרבה פרדסים ליד נתב"ג. והתחושה הראשונה שלי הייתה – אני בבית".
רק ב־1992 התאחדה המשפחה, כשאביה של אנה הצטרף אליה ואל אמה ברחובות. הילדה שפגש כבר לא הייתה ילדה, אלא נערה צעירה ועצמאית בשיא פריחתה, או כפי שמאגין מגדירה זאת באירוניה, "שקועה בחיי חברה סוערים".
היא מספרת שהשתלבה יפה בתיכון דה־שליט ברחובות, בין השאר בזכות האנגלית הטובה שלה והבגדים המסוגננים ששלחו להם לקראת העלייה קרובי משפחה מקנדה. גם גובהה, 1.78 מ' וגזרה של דוגמנית בוודאי לא הפריעו בתהליך הקליטה."הייתה לי תחושה שחייתי כאן כל החיים, ואני פשוט לא זוכרת כלום. אי־אפשר למנות את מספר הפעמים שבהן צפיתי בכל הסרטים של אריק איינשטיין ואורי זהר, הגששים, חבורת לול, כל מה שקרה במדינה הזאת מהרגע שנולדתי, ואחר כך גם מהרגע שהיא קמה".
את אומרת שזה מתוך אהבה, אבל אפשר לומר גם שזה מתוך רצון עז להשתייך.
"לא הרגשתי שזה משהו שאני רוצה שיהיה שלי, אלא שזה שלי. זה שלי בזכות, שלי בקארמה".
התקופה האידילית של הנעורים ברחובות, שכללה גם אפיזודה של דוגמנות ("זה היה מאוד קצר ולא יצא מזה כלום"), הסתיימה באופן חד ומהיר. מאגין ביקשה דחיית שירות מצה"ל אחרי שבקשתה לשרת במודיעין או ביחידה קרבית לא התקבלה. תחושת הפספוס מכך שהפסידה את השירות הצבאי מלווה אותה עד היום. כעבור שנה וחצי, כשנדרשה להתייצב שוב בלשכת הגיוס, היא הייתה כבר בהיריון ממקס מלכה – בן להורים ילידי מרוקו והבעלים של מסעדה סינית שבה מלצרה, שהיה מבוגר ממנה בכ־20 שנה.
הוא גבר מבוגר, את בחורה צעירה ויפה, עולה חדשה. עולות פה מחשבות על יחסי מרות, יחסי כוח.
"כן", עונה מאגין, שמבקשת לא להרחיב את הדיבור בנושא. "כן, וכן, וכן. כן להכל. ואז, בגיל 23, נדלק החשמל במוח ואת אומרת: 'מה אני עושה פה בכלל?' נפרדנו כששלומית הייתה בת ארבע. הדבר היחיד שהיא מוכנה להוסיף בעניין הוא זה: "זה האבא של הילדה שלי. להם יש יחסים טובים של אבא ובת. הצלחנו לשמור על זה ולחיות עם זה. היא ביחסים נהדרים עם המשפחה שלו. יש לה אבא, יש לה קשר איתו. היא יקרה לו כפי שהיא יקרה לי. היא החיים שלו כפי שהיא החיים שלי. וזהו. את כל היתר השארתי מזמן מאחור".
ומה עם ההורים שלה? האם להם היה מה לומר על הקשר הזה? תשובתה של מאגין מורכבת. "עלייה זו מילה יפה ל'הגירה'. הגירה זו טראומה שאפשר להשוות לאובדן קרובים, למשל. זה לסיים חיים ולהתחיל חיים חדשים". בזמן שהקשר שלה עם מקס התפתח היו הוריה – ובייחוד אבא שלה, לדבריה – שרויים במצב טראומתי. היא סיפרה להוריה על הקשר רק כשהייתה כבר בהיריון, ובשנים הבאות הם העדיפו לא להתערב בחייה האישיים.
היום, בראייה של אמא לבת בוגרת, אומרת מאגין, היא הייתה עושה הכל אחרת. "היו לי טענות קשות ביני לבין עצמי כלפיהם. הילדה שלי היום כבר יותר גדולה יותר מהגיל שהייתי בו כשאבא שלה ואני נפרדנו. ועדיין אני מבינה כמה שהיא ילדה, למרות שהיא אישה עצמאית, נשואה והכל. כאמא, אם הייתי מרגישה או רואה סיטואציה דומה שהבת שלי נכנסת אליה, הייתי שורפת את הבית הזה קיבינימאט. הייתי באה לשם עם אם־16".
גם בין שלומית ובין בעלה, השחקן יהודה לוי, יש פער גילים משמעותי, 14 שנה.
"לא, שם זה ההפך (צוחקת). הכל תלוי בבן אדם. אין מה להשוות בכלל... אני מאוד אוהבת את יהודה והוא אותי. יש לנו יחסים נהדרים. הוא לא צעיר ממני בהרבה – אני בגיל של אחת מאחיותיו. ושלומקה היא מאוד עם הרגליים על הקרקע, היא לא מרחפת. היא נראית מרחפת, אבל היא בן אדם מאוד ארצי. הם מאוד טבעיים ביחד".
ברק, ליברמן ואבא
אחרי הפרידה הייתה בנקודה שממנה אפשר היה רק לעלות, ואחרי תקופה קשה במיוחד הגיע, כאמור, הקמפיין לברק, שהסתיים כזכור בניצחונו על בנימין נתניהו. במשך כהונתו הקצרה של ברק כראש ממשלה שימשה מאגין יועצת בלשכתו תוך שהיא משלימה בגרויות באזרחות ובמתמטיקה.
איך הייתה העבודה עם ברק?
"אני מאוד מכבדת אנשים חכמים, אפילו אם לא תמיד הם מתנהגים כמו שצריך, לא מתלבשים כמו שצריך, לא מדברים כמו שצריך. אינטליגנציה היא דבר נדיר וצריך להקשיב לה. הבעיה שלו היא ביחסי אנוש. יש לו זיכרון מושלם. הוא יכול לזכור איך קראו לסבא שלך ותמיד חושב שבזכות זה הוא יכול לעשות איזשהו סושיאלייזינג. יש לי ניסיון מעולה איתו, חבל שזה היה קצר".
אחר כך יצאה לדרך עצמאית כיועצת תקשורת ואסטרטגיה, שכללה בין היתר עבודה במטה הבחירות של אביגדור ליברמן (אז ראש רשימת האיחוד הלאומי) בשנת 2003.
ואיך הייתה העבודה עם ליברמן?
"גם ליברמן מיוחד במינו. דבר לא השתנה, יש לו את אותו הקמפיין בכל השנים האלה".
בהמשך פתחה משרד ביחד עם שותפה, וכשנפרדו דרכיהן הקימה את "אנה מאגין יחסי ציבור בע"מ". לפני כמה שנים יצרה יחד עם שותף את פרויקט "מבוא", המארח בישראל דמויות בולטות דוברות רוסית מתחום התרבות, בין השאר את זוכת פרס נובל לספרות, סבטלנה אלכסייביץ'. ויש גם תוכנית לעתיד: לפתוח אתר שיעסוק בחיי התרבות, הבילוי והפנאי בישראל וינגיש אותם לגולשים דוברי רוסית ברחבי העולם. בין לבין, השלימה מאגין תואר במשפטים וממשל במרכז הבינתחומי. בקיצור, פיצתה על הפתיחה האטית.
היא אינה מסתירה את רתיעתה מהקמפיינים האחרונים של 'ישראל ביתנו' ואינה חוסכת ביקורת מהמפלגות המגזריות שייצגו את דוברי הרוסית בכנסת בעשורים האחרונים. "אני מרגישה חלחלה מההתקפות נגד החרדים. אני אדם חילוני לגמרי והרבה זמן לא הבנתי למה אני מרגישה ככה. הרי באמת כולם צריכים לשלם מסים ולשרת בצבא. אבל מבחיל אותי שמשתלחים בהם. אחר כך הבנתי שכשאני מסתכלת עליהם – אני רואה את התמונות החומות־צהובות של הרב־רב־סבים שלי. כולם עם זקנים ועם פאות. כולנו משם. אני מוכנה – בדמעות, בצעקות – לשבת עם האנשים האלה ולהתחיל להבין אחד את השני. אני לא מוכנה להשתלח בהם. לא יכולה ולא מוכנה לשנוא אותם".
מדובר על דרישות קונקרטיות, לא על עצם קיום המסורת.
"כשבמשך 30 שנה לא יכולים לבנות דיור ציבורי, להבטיח פנסיות ולארגן באופן נורמלי את השמת כוח האדם, כך שעולים חדשים יוכלו לעבור הסבה מקצועית ולתרום למדינה הזאת, אז מתעסקים באוטובוסים בשבת. כשבמשך 30 שנה לא מצליחים לפתור את שאלת הנישואים האזרחיים, אז מתחילים להתעסק בחנויות לא כשרות. אלה בעיות מומצאות, הן לא באמת קיימות. בין הדתיים אין אנשים שאי־אפשר להגיע איתם להסכמה איפה יעבור איזה אוטובוס. מה אתם מספרים לנו סיפורים? הרי אני ואת מבינות שהדור שלנו יישא בעול התמיכה בהורים הרבה יותר מאשר הישראלי הממוצע, כי להורים שלי אין פנסיה בהיקף שיש לבני דורם שנולדו פה".
מאגין אינה שותפה לטענות שנשמעות ברחוב הרוסי בנוגע למצב הקהילה ולמעמדה. תת־ייצוג בעמדות השפעה? היא לא מזהה כאן בעיה, וגם אם יש מחסור פה ושם (למשל, בדמויות דוברות רוסית בפריים טיים), אין פה יד מכוונת לדעתה. גטו רוסי בישראל? הצחקתם אותה. היא כאשת יחסי ציבור נהנית דווקא מיתרון בהשוואה לעמיתיה הצברים, כי היא פונה לקהל של מאות מיליוני דוברי רוסית בעולם, לא של מיליונים בודדים של דוברי עברית. אבל גורלו של "דור המדבר", ההורים, שהגיעו לישראל בגיל מבוגר יחסית, ואיבדו קריירות, מעמד ולעתים את טעם החיים – לא נותן לה מנוח.
"אבא שילם מחיר עתק אחרי העלייה. אני לא יכולה לדבר על זה בלי דמעות. הוא אמר שלום לחייו הקודמים למעני, למעננו. שם הוא היה דוקטור, מהנדס, מימש את עצמו במאה אחוז. אף אחד שם לא היה עשיר, אבל זה לא היה העניין. הוא הגיע בגיל 52 ולא סירב לשום עבודה, כולל שמירה. וזה מה שהמפלגות הרוסיות עשו ב־30 שנה: אפס. אני אומרת את זה לא רק בשם אבא שלי, אלא בשם כל הדור הזה, כל האנשים שהגיעו עם הכשרה גבוהה, עם אפשרות לתרום משהו. הייתה יכולה לקום פה תעשייה כבדה שלמה בזכות הדור הזה. זה נורא".
לא מלכת הכיתה
למרות קשיי ההגירה והמשברים האישיים, הוריה של אנה עמדו איתן לצדה בבריאות ובחולי. ב־48 השעות של חוסר הוודאות והפחד אחרי תאונת הקורקינט של שלומית לפני כשנתיים, כשאנשים רבים התקבצו בבית החולים שבו הייתה שלומית מורדמת ומונשמת עם חשש לנזק מוחי והאווירה הייתה של "כאוס היסטרי", כהגדרתה אנה, "ההורים שלי היו שם שני עמודים של רוגע. בלי מילים מיותרות, בלי היסטריה, בלי אמוציות. פשוט תפקדו כמו חמ"ל. כאלה הם".
בגיל 16, כששלומית טסה לניו־יורק בפעם הראשונה לסדרת אודישנים, כעבור חודש וחצי החליפה סבתא את אמא בתורנות בדירת הדוגמניות. "כשנכנסנו לשם ראינו ילדה, אחת הדוגמניות, שחיה כבר שבוע על משקה מיץ לימון ופלפל קאיין – כל המקרר היה מלא בבקבוקים עם המשקה הזה, וזאת הייתה התזונה שלה, סוג של אינפוזיה, כי אמרו לה שהיא צריכה לרזות קצת לפני תצוגה, למרות שהיא גם ככה הייתה בתת־משקל. אחרי שאמא שלי נכנסה והתחילה לבשל לכולן את הבלינצ'ס שלה, הסוכנות כנראה פשטה את הרגל".
ומובן ששלומית טעמה גם מהחינוך הסובייטי המפורסם, אותו חינוך שכמעט שלח את אמא שלה ללמוד בלט בגיל שמונה בתנאי פנימייה. "ההורים שלי גידלו את שלומית יחד איתי, בזכותם היא יודעת רוסית, כולל קרוא וכתוב. אבא שלי הכין אותה לבגרות חמש יחידות בפיזיקה ובמתמטיקה. אני זוכרת איך הילדה שלי מביאה 98 במבחן במתמטיקה. איך הורה ישראלי רגיל מגיב ל־98? תולה את זה על המקרר, קונה מתנה, לוקח אותה למקדולנד'ס ואומר לה שהיא גיבורה. מה הדבר הראשון שיוצא לאבא שלי מהפה? 'טוב, בואי נאכל צהריים ונבדוק לאן הלכו עוד שתי נקודות'.
"היו לי ויכוחים פילוסופיים מרים עם ההורים שלי כי נתתי לה להחליף חוגים מדי כמה חודשים. מה אכפת לי, שהילדה תיהנה. זה שיגע את אבא שלי. 'את תגדלי ילדה בלי עמוד שדרה. היא לא תסיים שום דבר. היא לא תהיה מוצלחת בשום דבר. היא תעזוב כל דבר באמצע'".
נושא אחד היה בגדר טאבו בביתה של אנה: היופי של שלומית. "אני וההורים שלי היינו מאוחדים בזה – מעולם לא דיברנו על המראה שלה. אף פעם. תמיד היינו אומרים לה איזו חכמה היא, איזו חברה טובה היא, איך היא לומדת טוב. אבל אף פעם לא משהו על איך היא נראית. כי ראיתי שהדיבור על זה מתחיל ברגע שהיא יוצאת מהבית ונגמר רק כשהיא חוזרת וסוגרת את הדלת. 'אוי, איזו ילדה יפה, איזו ילדה מהממת'. היה כל כך הרבה מזה בחוץ, שבבית לא דיברנו על זה בכוונה.
"היא אף פעם לא הייתה מלכת הכיתה. תמיד הייתה חברותית, אבל לא שלטה בילדים אחרים, ואת זה קל מאוד לעשות כשאת יפה. ראיתי את זה עוד בגן: הילדה שלי נכנסת ומתחילה סביבה איזו תנועה בלתי מודעת. מישהו מביא לה צעצועים, מישהו מדבר איתה. זה קורה ברמה של אינסטינקטים".
האם את – בלונדינית בגובה 1.78 מ', מרגישה את ה"תנועה הבלתי מודעת" סביבך בעבודה?
"כשאני רוצה שתהיה תנועה, אני יודעת איך אני צריכה להיראות, ואני בכלל מעדיפה טרנינג וכפכפים. המראה החיצוני לא הפריע לי, אבל שום דבר ממה שהשגתי בחיים לא הושג בזכותו. למה שאני עושה אין קשר ללוק שלי. רוב הזמן אני מאחורי הקלעים. הסיפור הוא לא עליי, אלא על הלקוחות שלי. וגם בפגישות לא מספיק להיראות טוב, צריך גם לפתוח את הפה ולדבר".
מה עם זוגיות?
"במשך שנים ארוכות, במיוחד בשנים הצעירות שלי, כשהייתי צריכה לגדל את הילדה ולהעמיד אותה על הרגליים, הייתי לבד. נכון שזאת ברירת המחדל למצוא בן זוג, כי זה גם יותר קל כלכלית, להתחיל פרק ב' ולהביא עוד ילד, אבל לא הייתי שם. לא הסתכלתי ימינה ולא שמאלה, לא עניין אותי. הייתי כל כך פוסט־טראומתית מכל הדבר הזה שנקרא משפחה וזוגיות. רציתי את השקט שלי. וזה היה בשנים הכי, את יודעת – כשהייתי בת 25, 30, 35".
והיום?
"אני אחרי זוגיות של שנה עם בן אדם מדהים. אבל זה לא נמשך. רגע, אני אגיד את זה בסגנון 'לאשה': 'אני אחרי פרידה עצובה, אבל מאמינה באהבה. וזאת מודעת ההיכרות הכי ארוכה בהיסטוריה. אני פנויה'".
הנה, אנה מאגין יצאה באלגנטיות מעוד נושא סבוך ורגיש. אחרי הכל, זה המקצוע שלה.
