צעיר אופנתי לבוש מעיל רוח כחול שמסכה לבנה מכסה את פניו רוכב על קורקינט צהוב ופניו אל האופק, צעירה עם מסכה מנומרת בטיול עם כלב קטן וכוס קפה טייק אוויי בידה, וזוג מחובק הפוסע צמוד בניגוד להנחיות משרד הבריאות וחמוש בטרנינג סגול – אלה רק חלק מדמויות חדשות שהצטרפו לפרויקט המתמשך "העירוניים", שהחלה ב-2017 המאיירת אילנית שמיע. איוריה, המציעים התבוננות על אופנת רחוב במרחבים עירוניים, משרטטים הלך רוח עכשווי. רחובות תל אביב הריקים למחצה, מתמלאים גם בימים אלה בטיפוסים מגוונים, שבהופעתם, לבושם, גינוניהם והאופן שבו הם נושאים את עצמם, לוכדים את רוח הזמן, עדות ל"ימי הקורונה".
"רוב הפרויקטים שלי החלו מהבלחה קטנה, ותוך כדי עבודה מגיעים רעיונות נוספים", מספרת שמיע, המתגוררת במרכז תל אביב. "ברירת המחדל שלי היא להתבונן באנשים, פריבילגיה שאין לי כל כך ביומיום, מאחר שאני רצה בין פרויקטים שאני עובדת עליהם, כמו התערוכה 'נשים בעבודה' שהוצגה בתחילת החודש. הקורונה עצרה אותי באמצע תנועה, ומאחר שנטייתי הטבעית היא להתבונן בחצי הכוס המלאה, החלטתי לנצל את הזמן הפנוי שנוצר כדי להתבונן בשקט, לאייר, לתעד וליצור, בלי איזו משימת על. בסוף נולד פרויקט חדש שהופך למשימה, עם טיפוסים שמאפיינים את התקופה בהקשר העירוני".
אחת המגמות הבולטות שעולות מתוך איוריה של שמיע הן מסכות הפנים, אשר חוצות מגזרים, גילאים ומקומות: החל במסכות קשירה סטריליות שמשמשות צוותים רפואיים ועשו את דרכן מחדרי הניתוח למרחב העירוני, דרך מסכות של פועלי בניין (שאנשים רוכשים בלי להבין שהן לא בהכרח ישמרו עליהם מפני הנגיף) ועד מסכות בד עם הדפסים וטקסטורות אופנתיות.
"המסכה היא האביזר האופנתי של התקופה, סוגים שונים ומגוונים, ואנחנו רק בהתחלה", מציינת שמיע, "ממסכות סטנדרטיות עברנו למסכות מעוצבות עשויות טקסטיל משובח הנתפרות עכשיו, בהיעדר עבודה, אצל מיטב המעצבות והמעצבים המקומיים. לצד אלו ניתן לראות מסכות מאולתרות כמו בנדנה הקשורה בנונשלנטיות סביב הפנים כאביזר משלים לחולצת פלנל משובצת, המשיבה את תרבות הגראנג' של שנות ה-90, צעיף כרוך בקפידה או הגבהת צווארון המעיל עד לכיסוי חלקי של הפנים".
בחלק מהאיורים נראה כי שמיע שאבה השראה מעולמות הקומיקס, כמו שליח של וולט שמתנייד בעיר כגיבור-על. לא בכדי, שליחי המסעדות ורשתות המזון נחשבים לגיבורי התקופה, "המצילים" את אלו שנותרו בבתיהם. "יש משהו מוזר מאוד במציאות שאנו חווים כרגע", היא מוסיפה, "נדמה שאנחנו במעין סיפור דמיוני ודרוש גיבור-על להציל את כדור הארץ".
נקודה נוספת שעליה מצביעה שמיע כחלק ממאפייני התקופה היא המבט של אנשים מבעד למסכה. "אם יש דבר אחד שהמסכה לא מצליחה להסתיר, ובמידה רבה היא מגלה ומדגישה, זה מבט העיניים – וזה של עכשיו הוא תזזיתי ומבועת, מבט שאלף מסכות מעוצבות לא יצליחו להסתיר", היא טוענת, "כל אדם שעובר מולנו ברחוב הוא אויב פוטנציאלי, כל עיטוש ושיעול הם איום ממשי. ועדיין, יש תחושה שאנשים מנסים להתעלות מעל הסיטואציה ומשקיעים בלבוש שלהם, כמו הבחור בחולצת הפסים והמכנסונים, שנראה כאילו יצא מעבודה של האמנים פייר וז'יל, או האישה המבוגרת בקבוצת סיכון, שלא תוותר על תיק השאנל. האימה שאנשים יסתובבו בטרנינג ברחובות, התבדתה".
ועדיין לכדת באיור זוג בטרנינג.
"יש זוג שנראה בדייט רומנטי וחוטא בעוולה אופנתית עם טרנינג מחוץ לבית. בעיניי, לצאת מהבית בטרנינג זה ויתור על הכל, מכניס אותך ל'סטייט אוף מיינד' של בטלה. אני אוהבת את זה שבתל אביב רוב האנשים פחות מרשים לעצמם לרדת בטרנינג למכולת, מאחר שזה חוסר כבוד הדדי במרחב הציבורי. אבל מיום ליום, הוויתור יהפוך להיות יותר קיצוני. הרי אופנה ולבוש הם אמצעים ויזואליים לאופן שבו אני מציגה את עצמי מול אנשים, בין אם במודע או לא במודע, וזה נהיה פחות ופחות רלוונטי. נקווה שהמצב ייגמר לפני שהוא יתדרדר לגמרי".
ומה באמת לובשות המשפיעניות הישראליות בתקופת הקורונה?
