אייקון מאויר בשבוע: סטטיק ובן אל הם השילוב המנצח בין מגניב ומגוחך

סטטיק ובן אל

סליחה, במי מדובר? למי שבמקרה בילה את חמש השנים האחרונות על מאדים, הנה הסבר קצר על הצמד ופועלו. בן אל הוא אחד מהמוני הילדים של שימי תבורי, שכולם שרים, לכולם יש "אל" בשם ולכולם יש את העיניים של אבא. סטטיק הוא שם הבמה של הנגיד-ראפר והבערך-די-ג'יי לירז רוסו.

לבן אל יש שרירי מכון כושר מרשימים, הומור עצמי והמון שיניים. לסטטיק יש בלורית מחומצנת, אנגלית משובחת וגם המון שיניים. אבל בעיקר יש להם אנרגיות טובות ויכולת להקליל תוכניות שלוקחות את עצמן ברצינות מופרזת, כמו "הכוכב הבא לאירוויזיון".

מצליחים להפוך כל סיטואציה לקלילה(איור: ארז עמירן)

שיתוף הפעולה שלהם התחיל לפני חמש שנים (זה הכל? נדמה שהם נמצאים פה כבר דורות) בשיר "דוביגל". הסינגל הראשון שלהם כצמד היה "ברבי", שהפך מיד ללהיט, נכנס לפלייליסט של גלגלצ וצבר עד היום מעל 40 מיליון צפיות ביוטיוב. תוך חודשים ספורים הם הצליחו להתמקם על משבצת המרעננים הרשמיים של הקיציים בישראל (והחורף גם). שום פרט לא היה חסר בסיפור: מעריצות מוטרפות, כתבות שניסו להבין את סוד הקסם ותיעוד צמוד של חיי האהבה שלהם (הנפרדים, כמובן) בכל אתר רכילות.

הצמד הזה השכיל להתיישב על נישה מוזנחת ביותר במוזיקה הישראלית: שירי כיף. לא מזרחית, לא כפיים, לא תוגה אורבנית ולא היפסטריות עם קול של ילדה בת שש. סטטיק ובן אל עושים פופ מהוקצע, מזיז גפיים, מהסוג שאחרי שמיעה אחת הופך לזמזום נצחי ובלתי מרפה בתוך הראש. הם שרים בעיקר טקסטים אינפנטיליים שלא עושים כבוד לנשים, לעברית, או להיגיון פנימי כלשהו, אבל הם מצפים את כל אלה במלודיה כובשת והרבה שמחת חיים.

לפעמים היציאות האופנתיות שלהם מסתובבות בפינת הרחובות "על מה לעזאזל חשבתם" ו"קרקס מדראנו חזר"(צילום: יובל חן)

למה אייקונים? אנחנו הרי לא פה כדי לדבר על המוזיקה שלהם, אלא על הסגנון. על רקע שממת הג'ינס וטי שירט שהיא פניו של הפופ הישראלי, סטטיק ובן אל הביאו כיף טהור בגזרת הביגוד. הם משקיעים באבזור, לא מפחדים מנוצצים, ואין להם בעיה להיות הטווס הכי זרחני על הבמה. מעצב האופנה מעוז דהאן, שמלביש אותם, משקיע בעבודה. גם אלה הנחרדים מאפקט התחפושת, חייבים להודות שדהאן הצליח להמציא לצמד שפה אופנתית מובחנת שנשענת על שילוב מדויק של אופיים עם התייחסויות תרבותיות עכשוויות.

נכון, לפעמים היציאות האופנתיות שלהם מסתובבות בפינת הרחובות "על מה לעזאזל חשבתם" ו"קרקס מדראנו חזר", וגם חיבתו של בן אל למופע הפטמות החשופות ודאי שאינה מופת של טעם טוב, אבל לפחות הם לא נראים אף פעם כמו מישהו שפגשת הרגע במכולת השכונתית (השלמה-ארצים לסוגיהם) או שמלצר בחתונה של אילנה מהמשרד (כל השאר).

הנראות האופנתית שלהם היא מיש-מש של מזרח ומערב, שרירים ומשקפיים, היפ הופ אמריקאי ומשחקי מגדר, קלישאות של אוריינטליזם ושאריות מהבמה המרכזית של "המרוץ לדראג של רופול". לרוב, ובאופן די מפתיע, זה עובד.

לא פגשו נוצה או צבע שהם לא אהבו. סטטיק ובן אל(צילום: ענת מוסברג)

למה לא? סטטיק ובן אל הם הפסקול של "הישראלי המנותק". הם לא מתעניינים בשום דבר שהוא לא הם עצמם, בחורות וחבר'ה. ורצוי שהשילוב הזה יבלה על שפת הים או על כביש החוף. הם אומנם אחראים על המחלקה הפאשניסטית של עולם הזמר הישראלי, בעיקר עם מה שניתן לכנות "פיג'מה-בלינג-שיק", אבל משהו בהלבשה שלהם משתדל מדי. ואין דבר פחות מגניב מזיעת מאמץ.

ובכל זאת: בחמש השנים שהם פועלים, הם לא יורדים לי מהפלייליסט ומצליחים לגרום לי לחייך בכל פעם שאני רואה את בגדיהם המופרכים. בפומבי העילאי והמתנשא שלי, אני מכחיש, כמובן. אבל כשהחלונות סגורים, אני יה-יה-יה על כביש החוף ואמא'לה ובננות וגומיגם. מילים מטופשות? בהחלט. חריזה סתמית? ועוד איך. תוסיפו גם תוכן שנע בין שוביניזם לשוביניזם-למתקדמים – הכל נכון. ועדיין, המוזיקה שהם עושים משמחת, וגם הבגדים שהם לובשים. זה לא מעט בימים שמורכבים בעיקר מחרדת קורונה ותהיות על איך ייראה מחר.

פיג'מה-בלינג-שיק(צילום: רונן אקרמן)

מה זה אייקון אחד בשבוע?

עולם הזוהר זוכה ממני בדרך כלל להתייחסות ביקורתית וחשדנית (וגם אני רואה בעצמי לפעמים את המבוגר הממורמר), אך אני חייב להודות שיש בו צדדים שמרגשים אותי בכל פעם מחדש. היוזמה "אייקון אחד בשבוע" משלבת שלוש אהבות גדולות שלי – איור, אופנה וסקרנות, או אפילו אובססיביות, לחייהם של מפורסמים.

בכל שבוע אבחר דמות אחת שמבחינתי ראויה לתואר המחייב "אייקון אופנה", מקומי או בינלאומי, שאותה אאייר ואשתף כאן. אתם מאוד מוזמנים להציע הצעות משלכם לאייקונים לאיור, או להתווכח עם הבחירות שלי.