אחד הדימויים החזקים שנותרים בתום צפייה בסרט התיעודי "גנים אפורים" (גריי גארדנס) מופיע באחת הסצנות האחרונות, כאשר אידית "הקטנה" רוקדת מול המצלמה לבושה בגד גוף שחור בסגנון שנות ה-50 כשלרגליה נעלי עקב לבנות, ואת ראשה מכסה מטפחת מאולתרת מחולצה בצבעים כחול ואדום, מנפנפת בהתרסה בדגל ארצות הברית – דימוי שמורכב מאופנה, גרוטסקיות, חמלה וסרקזם, לא בהכרח בסדר הזה. סרטם של האחים אלברט ודיוויד מייזלס משנת 1975, המתעד את חייהן האקסצנטריים של אם ובת, נחשב עד היום לאחת היצירות המכוננות בהיסטוריה של הקולנוע התיעודי ולטקסט אודיו-ויזואלי חשוב שהשפיע על צלמי אופנה, מעצבים, סטייליסטים וארט דירקטורים.
צלם האופנה סטיבן מייזל צילם בעקבות הסרט הפקה בלתי נשכחת שהתפרסמה במגזין ווג איטליה בשנת 1999 ושתי הפקות נוספות לווג האמריקאי: ב-2002 וב-2008; המעצבים האמריקאים טוד אולדהם וג'ון ברטלט יצרו בהשראת שתי הנשים שעומדות במרכז הסרט קולקציות בתחילת שנות האלפיים, ומעצב האופנה ג'ון גליאנו עיצב בהשראתן את קולקציית אביב-קיץ 2008. באינסטגרם תוכלו למצוא לא מעט השראות ואזכורים לדמויותיהן, ובשנת 2006 הושק מותג אופנה הנושא את שם הסרט על ידי בת משפחה של השתיים. שנתיים לאחר מכן נוצר סרט עלילתי בהשראת הסיפור, בבימוי מייקל סוקסי ובכיכובן של ג'סיקה לאנג ודרו ברימור. למרות התחקיר המעמיק והניסיון ליצור עיצוב סט דומה, הסרט נותר חיוור אל מול המציאות שלא תיאמן.
הסיפור על אידית "אידי" בובייה ביל (1977-1895) ובתה "אידי הקטנה" (2002-1917), דודניות של ג'קלין קנדי אונסיס, בנות אצולה שירדו מנכסיהן, התפרסם בתחילת שנות ה-70 בכתבות במגזינים אמריקאיים. הבולטת מכולן היתה כתבת שער של גייל שיהי ב"ניו יורק מגזין" משנת 1972, תחת הכותרת "גן העדן האבוד: מעשייה גותית על עושר ומרד באיסט המפטון". שלוש שנים מאוחר יותר נוצר הסרט התיעודי ביוזמת קרובת משפחתן, אשת החברה ואושיית האופנה לי רדזיוויל, אחותה הצעירה של קנדי אונסיס. סיפורן של האם ובתה הסעיר רבים. לא בכל יום פוגשים אריסטוקרטיה מתפוררת המציגה עליבות מפוארת. השתיים חיו באחוזה בת 28 חדרים בעיירת הנופש היוקרתית איסט המפטון, שאינה ראויה למגורי אדם: ללא מים זורמים, מוקפות חתולים ודביבונים שפלשו לחדרים דרך חורים בקירות.
למרות התנאים הקשים, הפגינה אידי הקטנה לאורך כל הסרט סגנון לבוש מיוחד ויכולת ראויה לציון "להמציא" תלבושות מבגדיה האופנתיים לשעבר, אותם שילבה ללא מאמץ עם פריטי בית אקראיים: חולצות ישנות הפכו לצעיפים שכיסו את ראשה, ובגדים קרועים חוברו באמצעות סיכות ביטחון למראה קסטומייזד אופנתי, שיצר את הגראנג' הרבה לפני להקות הרוק בסיאטל של שנות ה-90. האם המבוגרת, שנראתה חסרת ויטליות לכל אורך הסרט, הסתפקה במשקפיים חתוליים, סדינים צבעוניים שהפכו לשמלות וכובעי קש גדולים שנראו חסרי קונטקסט כאשר חבשה אותם בחדר המיטות.
בשעה שהגבלות התנועה מחריפות והתסכול של מי שנדרשים לא לצאת מפתח ביתם גובר, קשה שלא להיזכר בשתיים שהתבודדו מרצון במשך יותר מ-40 שנה. בספרד, איטליה וצרפת, הסגר הוא כבר עניין שבשגרה, מה שמוביל לשינוי התנהגותי בתוך הבתים. אפשר להניח שלא נגיע למצב שבו שירותי הבריאות ימצאו בדירות של אזרחי ישראל מפגע תברואתי, כמו גם מצבי בדידות קיצוניים שהציגו האם והבת בעלות השם הזהה, כמו בישול אוכל מתוך המיטה בחדר הצהוב שבו הן התגוררו יחד. עם זאת, השעות הארוכות בבית הן הזדמנות טובה לצפות בסרט, שמוצע לצפייה חופשית ללא תרגום ביוטיוב.
עם יציאת הסרט בשנות ה-70, הוא עורר התנגדויות וביקורת על האופן שבו בחרו שני במאים גברים להציג שתי נשים במצב קיצון. העיתונאית שרלוט קרטיס הכריזה במגזין ווג כי "גריי גארדנס הוא אחד הסרטים המנצלים וחסרי טעם, המציג את התדרדרותן האינסופית של זוג גברות שחיות בין אשפה, ריקבון וגללי חתולים באחוזתן האלגנטית לשעבר בהמפטונס". קרטיס גם השוותה את הדרך שבה ביל הצעירה עיצבה את חצאיתה, באחת הסצנות המפורסמות ביותר בסרט, למראה של חיתול למבוגרים. ב"ניו יורק טיימס" התייחסו, בין היתר, לגוף הלא-מגולח של אידית הקטנה שלא עמד לטעמם בקריטריונים "נשיים": "רגליה חשופות עד הירכיים הכבדות, הבשר נפול ותנוחותיה מגוחכות".
למרות השפעתה ארוכת הימים על עולם האופנה, בזמן אמת לא ידעה אידי הקטנה כי "ההתחפשויות" כלשונה, והאופן שבו ניסתה לחמוק מהמונוטוניות היומיומית, יקרינו למשך עשורים קדימה על מעצבים וצלמים. עם זאת, ניכר מדבריה כי הבינה את חשיבותו של סגנון אישי. באחת הסצנות בסרט היא מתארת את האופן שבו היא מתלבשת: "אני לא אוהבת נשים בחצאיות, לכן, לדעתי, הדבר הטוב ביותר זה ללבוש גרבונים או מכנסיים מתחת לחצאית קצרה (...) ותמיד אפשר להוריד את החצאית ולהשתמש בה כגלימה. אני חושבת שזו התלבושת הטובה ביותר להיום. אתה יודע, אני צריכה לחשוב על הדברים האלה". הכרזתה כי עליה "לחשוב על הדברים האלה" מצביעה על יצירתיות ועל הפוטנציאל שלה להיות מובילת אופנה, אך גם מרמזת כי כישרון זה מוכתב על ידי מצבה היומיומי והמגבלות הכספיות, החברתיות והרגשיות שהיא כופה על עצמה.
בתוך כך, החיבורים יוצאי הדופן שעשתה אידי הקטנה בין פריטי לבוש מתוך חיפוש אחר האישי וניסיון לפצות על תחושת החוסר, הם שיעור מאלף בסטיילינג. בולטות במיוחד מטפחות הראש הצבעוניות מעוטרות בסיכות זהב, בהן התכסתה אידי מפאת נשירת השיער שלה. אלה, כאמור, הפכו מאוחר יותר להשראה ולסגנון לבוש שחיקו אחרים.
חוקרת האופנה מרים קוטורייר מסבירה במאמרה "התחפושת הטובה ביותר להיום: ההשפעה של גריי גארדנס" כי אידי "השתמשה באלמנטים של פירוק וניכוס מחדש בבגדיה, הרבה לפני שפרקטיקות אלה נחשבו לאופנה עילית על ידי מעצבי האוונגרד, העיתונות ואקדמאי האופנה. בדומה למה שמעצבים 'דה-קונסטרוקציוניסטיים' ניסו לעשות בשנות ה-80 וה-90 (כמו ריי קוואקובו, מרטין מרג'יאלה ואחרים, א"י), הביגוד של אידי שימש ליישב בין אופוזיציות בינאריות של חדש/ישן, עשיר/עני, גברי/נשי. מראה זה מנוצל מחדש בשנים האחרונות על ידי מעצבי אופנה עילית, כשתדמיתה של אידי משמשת יותר ויותר לשיווק בגדי יוקרה".
ומה גילינו על מיכל ינאי בביתה, בלי איפור מול המראה?
