חבילות הבגדים מאמריקה שקיבלה כילדה בשכונת העולים ברמת גן, עדיין צרובות בזיכרונה של מעצבת האופנה רינה צין. "בידיים רועדות הייתי פותחת את החבילות שבת דודה מדרגה שנייה של אמא שלי שלחה לנו מארצות הברית ומלטפת את הבולים", היא נזכרת בראיון נדיר שהיא מעניקה, הראשון שלה מזה שנים ארוכות. "אמי היתה ניצולת שואה. כל משפחתה נספתה, למעט שני בני דודים שעלו ארצה ובת דודה מדרגה שנייה שבחרה להגר לארצות הברית והיתה שולחת לי חבילות, מהאירועים המרגשים שחוויתי כילדה. אני זוכרת חצאיות פליסה יפות ואת ההשתוקקות למה שהגיע: יכולתי לצאת מהבית בקיץ עם בגדי חורף ולהפך. לדבר הזה חיכיתי כל הילדות. לימים, לאחר מות אמי, נסעתי לבקר את המשפחה בניו יורק והייתי מביאה איתי מזוודות עם ערימות של בגדים בעיצובי. הרגשתי צורך להחזיר. כאדם שטוב בלמחוק ולהדחיק, יש לי זיכרון פלדה מהתקופה ההיא. כנראה שזה המקום שעשה אותי למי שאני. שנשאר שם לעד".
מעטים מעצבי האופנה בישראל שמדברים על החיים, על בגדים ומה שביניהם כמו רינה צין. המעצבת בת ה-69 מציינת בימים אלה 30 שנה למותג הנושא את שמה, והיתה צפויה לחגוג את המאורע בתצוגת יחיד ראשונה בשבוע האופנה של תל אביב. לאחר שזה נדחה בשבוע שעבר למועד בלתי ידוע, צין "מחשבת מסלול חדש", כהגדרתה.
"היות שאין לדעת האם ומתי יתקיים שבוע האופנה, נוכל להחליט על השתתפותנו בהתאם לעיתוי והמצב", היא אומרת, "מבחינתי, המילה 'דחייה' חסרת משמעות. לכולנו ברור שאפקט הקורונה לא ייעלם או יסתיים בעוד שבועיים, בעוד חודש או למעלה מזה, ולהקפיא את הפרויקט הזה לחודשים נראה לי לא ריאלי. השקעתי כשלושה חודשי עבודה עמוסים עם צוות סטודיו כפול מהרגיל כדי להכין דגמים ייחודים מתמיד לתצוגה, תוך צמצום פיתוח הקולקציות לחנויות. בהיקפים שלי, מדובר בנזק כלכלי. בשלב זה אני מסתערת על ייצור הקולקציה שנפגע, ובמקביל מחפשת כיוונים אלטרנטיביים להצגת הקולקציה. אין מצב שאתן ליצירות המושלמות להתפזר וליופי הזה להיעלם".
על המסלול התכוונה צין להציג פריטי אביב-קיץ חדשים לצד אדפטציות לדגמים שיצרה ב-30 השנים האחרונות. לראשונה תכננה גם להציג שמונה מערכות לבוש לגברים, שחלקן יתאימו גם ללקוחותיה הנשים. האם אלה יימכרו בחנות במהלך העונה? "אני לא מתחייבת, אבל זה צעד ראשון לאחר הרבה שנים שבהן אני מבטיחה לבני ולבן זוגו לעצב בגדי גברים. גברים בישראל משוועים לבגדים מעוצבים".
"קולקציית אביב-קיץ בוחנת את התהליך שעברתי לאורך 30 שנה", היא מוסיפה, "הבגדים מייצרים את המפגש בין האוויר לגלים, בין הכביש לחוף שלצדו, בין קרני השמש לגרגרי החול בזריחה. הדרך בה אני הולכת בכל עונה היא זו שאני צועדת בה שוב ושוב, אבל אני תמיד מסיימת במקום אחר. זה מסע אל הלא נודע, ואני מחפשת בו דרך לתת ביטוי בצורה לרגש שאין לו שם. העונה הזו מובילה למקום מפגש בין הרס לבריאה, בין מים לאש, בין גבר לאישה. במקום שאליו הגעתי, האור מסנוור אותי, מאיר ומטשטש באותו הזמן. העבר של היצירה שלי נמצא בהווה. הצורה של היצירה נשמרת ומשתנה כמו כספית, כמו מים. עצרתי בנקודה שבה השמיים הופכים למים, או שאולי להפך?"
מה דעתך על הרצון להרחיב את מודל היופי שמעסיק את עולם האופנה והיה אמור לבלוט גם על המסלולים?
"לנשים אף פעם לא נמאס לראות פנטזיה על המסלול, ולכל אחת מאיתנו ביחס לעצמה יש רצון להיות אחרת, שונה, ההפך הגמור". עם זאת, היא ממשיכה: "האידיאל הוא תכתיב של חברה פטריארכלית מחד וחברה פמיניסטית ומודעת מאידך, ולנשים נמאס שהמדיה מייצרת להן ייצוגים לאידיאל שהוא לא מציאותי".
מה למדת על אופנה ב-30 שנות העשייה שלך?
"להקשיב לבטן. אני חצופה כי לא למדתי אופנה, זה הגיע אליי בדלת האחורית. הכל קרה באופן אינטואיטיבי נטו. אופנה בעצם היתה התשוקה השנייה שלי. למדתי תיאטרון בתיכון תלמה ילין, שיחקתי והופעתי כחיילת ואחר כך בסדנאות נוספות, ואף חברתי לקבוצת תיאטרון רחוב. כנראה שנהניתי מאהבת הקהל. בילדותי לא היתה בבית חיית מחמד, אבל הייתי חיית במה מבטיחה; דור שני לניצולי שואה שמשתוקק להפוך את החיים למשעשעים. עד שיום אחד קיבלתי משימה מאחת הבמאיות המוערכות בתחום, התוצאה לא צלחה והכל נגמר. זה היה רגע טראומתי שהפך את הקערה על פיה. בגדול, הכל מתחיל ונגמר בגוף ונפש. כולנו לובשות ופושטות דמויות בתיאטרון של החיים".
הבגדים ניחמו אותה. היא פתחה סטודיו בעיר מגוריה יבנה והחלה לעצב. לאורך השנים ניסחה כתב יד שמזוהה איתה ונמכר בארבע חנויותיה בישראל ובאתר אונליין: בגדים מבדים טבעיים בשפה אורבנית, מעט מחוספסת, המתכתבים עם אסתטיקה אמנותית וגזרות שקוסמות בעיקר ללקוחות שלא תרות בעיניים טרוטות אחר טרנדים. "אמי ז"ל, שהסתלקה מהחיים בעודי נערה צעירה, הספיקה לומר לי בדרכה 'המיוחדת' שיש לי שתי ידיים שמאליות, ואכן עד היום איני יודעת לתפור בדים, אבל חלומות אני תופרת מתוך שינה", היא אומרת, "אני מתייחסת לעבודה שלי בסטודיו כבמאית, מחזאית ומפיקה בתיאטרון הפרטי שלי".
"לפי תפיסתי, הבגדים הם ההגנה והנשק הסודי שלנו, וכל אחת צריכה למצוא את מה שעושה לה טוב. בדרכי, אני מנסה לספק בגדים בטמפרטורה מדויקת", היא אומרת וממהרת להסביר: "אני מאמינה שהבגדים שלי נפשיים. לא בכדי, רוב הלקוחות שלי הן מיטב הפסיכולוגיות והפסיכיאטריות בארץ. אני יודעת, כי אני שואלת את הלקוחות שלי מאיפה הן ובמה הן עוסקות", היא צוחקת, "השאיפה שלי היא ליצור רגש אצל הלקוחה. ואם לא אותה, אז שירגש אותי".
יש משהו רוחני בתפישה שלך, באופן שבו את מדברת. מאיפה זה מגיע?
"לא בורכתי בילדותי: התייתמתי בגיל צעיר מאמי ומאוחר יותר מאבי, ומאז יש לי דיבור עם ההוא שלמעלה. בגיל 15 נישקתי מזוזות שנה שלמה וב-15 השנים האחרונות אני קוראת בכל לילה תהילים לפני השינה, כמו מנטרה לכל מיני אנשים שאני רוצה בטובתם. אני אדם מאמין, אבל בפרקטיקה אני לא אדם דתי ואני נגד כפייה דתית".
גם ללא הדחייה של שבוע האופנה בתל אביב, מצבה של תעשיית האופנה הישראלית אינה קל. במונחים מקומיים, 30 שנה לא הולכות ברגל. גם לא על ארבע. בטח לא כשאת "שורדת" ברחוב דיזנגוף, שידע ימים טובים יותר כבר לפני 30 שנה. "סגירתן של חנויות מעצבים מרגישה כמו סוג של מגיפה, תופעה עצובה ומתסכלת שהפכה לשגרה", היא אומרת, "רק אתמול התקשרה אליי לסטודיו מעצבת מוכרת והציעה ציוד מקצועי למכירה. הרגשתי מחנק בגרון. זה עצוב, כואב ומעיק, ואין יום שבו לא מרחפת סכנת קיום על כל אחד ואחת שעוסקים בתחום המורכב וה'פוטוגני' ששמו אופנה. ברמה האישית, בית האופנה שלי נולד, צמח ובא מאהבה. מהיום הראשון שהתחלתי ליצור ועד עצם היום הזה, יש בי תשוקה ובערה לעשייה שאין בה פשרה ואין בה קיצורי דרך. לעיתים זה כוח ולפעמים זו חולשה, והחל מהיום הראשון בחיי המקצועיים ועד עכשיו בחרתי במסלול 'אין האוס' והכל בשליטתי".
הקולגות שלך מדברים על הצורך בתמיכה ממשלתית. את מאמינה שהמדינה צריכה לסייע לענף האופנה?
"אין לי היום ציפיות מאף גורם חיצוני או שלטוני שיעמוד לצדי. במקסימום, שלא יפריעו. כבר למדתי לשרוד לבד. בעברי היו לי שתי התנסויות של 'תמיכה' מערכתית. הראשונה על ידי מכון הייצוא לביתן בתערוכת אופנה בניו יורק. קיבלנו עזרה והדרכה להקמת הביתן, אך כשרציתי בהמשך סיוע לייצוא כיצרנית בודדת ולא כחלק מקבוצה – נחסמה האופציה הזו בפניי. ההתנסות השנייה היתה בקבלת סבסוד מסוים בהעסקת יועץ ארגוני או עסקי לתקופה קצובה. זאת היתה עזרה נחמדה, אבל לא משמעותית.
"אני מניחה שהמשך והרחבת סיוע מהסוג הזה יכולים לעזור במשהו, אבל זה אקמול למחלה קשה. כמו תחומים אחרים במשק, גם תחום האופנה כנראה לא יביא את האקזיטים ואת הכסף הגדול למדינה, ולכן הוא לא מעניין אותה. רק שינוי תפישתי ברמה המדינתית, שהרבה לבנים קטנות יוצרות בניין גדול וראוי לתת להן גב, יביא ליצירת מעטפת תומכת, אם בהקלות רגולטוריות או בכל כלי אחר שיעזור ליצרן הבודד לשגשג. אחרת מה יעשו הצעירים שיוצאים היום מהמחלקות לאופנה?"
