במסמכים הרשמיים לי ארנן רשום כאישה, המגדר שבו נולד, עובדה שגורמת לו עיכובים לא מעטים בנמלי תעופה. אבל הוא מגדיר את עצמו א־בינארי, "לא גבר ולא אישה, אלא מגדר חדש". בבקרים הוא עובד כמורה לספרות ולהיסטוריה בבית ספר תיכון במרכז הארץ, ובלילות מופיע כדראג קינג.
לי ארנן, לפני שנתחיל בשיחה, איך אני אמורה לפנות אליך, בזכר או בנקבה?
"את יכולה לפנות אליי ב'את' או ב'אתה', מה שתבחרי. לי זה לא משנה".
בחרתי ב"אתה", אף על פי שלי ארנן רגיל שפונים אליו גם בלשון נקבה. גם אמא שלו פונה אליו כאל אישה.
האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת
ילדה שקטה ומופנמת
לי ארנן (29) נולד בירושלים כילדה בשם לי. "גדלתי כבת יחידה לאמא יחידנית שעבדה בתחילת דרכה כעובדת סוציאלית וכיום מנהלת מעון לאנשים בעלי מוגבלות שכלית התפתחותית ברעננה. אמא שלי והבחור שיצר אותי היו בזוגיות והחליטו להביא לעולם ילד, אבל הוא לא חלק מחיי ואף פעם לא היה. הם נפרדו כשהיא הייתה בהיריון", הוא מספר.
מילדותו המוקדמת לא הגביל את עצמו לסטריאוטיפים מגדריים. "שיחקתי בבובות וגם טיפסתי על עצים. היו לי צעצועים של בנים וגם של בנות. אמא נתנה לי את כל האפשרויות ואפשרה לי לבחור מה שנכון בשבילי. לשמלות ולבגדים ורודים לא התחברתי, לא לבשתי כאלה".
הצורך לבחור הפך למשמעותי בתחילת גיל ההתבגרות. "הייתי ילדה שקטה ומופנמת, חסרת ביטחון וגדושה בשנאה עצמית, שמפחדת מאוד מהסביבה. למדתי בחטיבה בבית ספר ממלכתי בירושלים שהייתה בו אלימות פיזית ומילולית, ומאחר שלא הייתי כמו כולם, חטפתי שם מכות, קללות ואפילו איומי סכין, וגם עשו עליי חרם. המורים לא ידעו איך להתמודד עם זה. נראה לי שהם פחדו מהילדים. הרגשתי שלא רואים אותי, הייתי אוויר בשבילם".
ניסית לערב אותם?
"עשיתי כל מיני דברים כדי שישימו לב אליי. בגיל 14 כתבתי שיר אובדני והשארתי אותו על השולחן שלי בכיתה, כדי שמישהו ימצא אותו. ואכן, מצאו אותו, העבירו ליועצת והיא דיברה איתי פעם אחת וזהו. אמרתי לה שאני זקוק לעזרה כדי להתמודד עם הנפש, היא אמרה שניפגש שוב וזה מעולם לא קרה, וההתנכלויות נמשכו".
ולא שיתפת את אמא?
"אמא שלי אישה מדהימה שהייתה ועודנה בשבילי לאורך כל הדרך, אבל היא לא ידעה מה קורה לי בכיתה ובבית הספר. לא רציתי להכביד עליה. סיפרתי לה חלק קטן ואת הרוב – בדיעבד, אחרי שסיימתי להתמודד עם זה".
מתי הרגשת חוסר התאמה בין הגוף שלך ובין המגדר שלך?
"נתתי לזה שם רק בגיל 25-24, אבל מגיל 15 זה נהיה מובהק, שהנראות שלי היא לא של בת במובן הקלאסי. קיצרתי את השיער הארוך לתספורת קצוצה כמו של בן, לבשתי בגדים רחבים של גברים, כולל תחתונים של גבר, נעלתי נעלי גברים. בכיתה י"א כבר לא נראיתי בת. בגיל 16 התחלתי להשתמש ב'ביינדר' – גופייה צמודה שמייצרת אפקט של חזה שטוח".
באותה תקופה התאהב לראשונה בחייו. "בכיתה י' התאהבתי בנערה מהכיתה שלי והיינו בזוגיות כמעט שנה. זה התחיל בשיחות, נמשך בחברות קרובה ונהיה בינינו מתח מיני ופרפרים בבטן – כל מה שרלוונטי לאהבה ראשונה. מעט מאוד חברים ידעו על הקשר בינינו, כי בעוד שלי לא הייתה בעיה שיֵדעו, לה היה חשוב להסתיר".
אמך ידעה על אהבתך הסודית?
"סיפרתי לה והיא אמרה: 'העיקר שאת מאושרת וטוב לך'".
חברים חדשים
כשנפרדו ("כי היא פחדה שיגלו על הקשר שלנו"), התחיל ללכת לקבוצה ב"בית הפתוח" בירושלים, יחד עם חבר הומו שיצא מהארון ועוד חבר טראנס, "שנולד בת ומתנהג כגבר".
באותה תקופה התוודע לאמנות הדראג. "כל שבוע, אחרי המפגש ב'בית הפתוח', היינו הולכים למועדון גייז שבו הופיעו מלכי ומלכות דראג, ופעם בחודש היה שם ערב חובבים. זה היה מדהים! צפינו במגוון גדול של אפשרויות מגדריות. אנשים יכלו להיות מי שהם רצו להיות, להביע מחאה, לשמוח, להעביר מסרים, לבדר, והכל היה נוצץ, יפה, מלא אהבה ומעניק ביטחון. בגיל 17 התחלתי גם אני להופיע שם, כדראג קינג, מה שאני עד היום".
איך הייתה הפעם הראשונה שהנערה חסרת הביטחון שהיית עלתה על הבמה?
"קיבלתי אומץ מהאווירה. ציירתי לי זיפים, שמתי גרב מגולגל בתחתונים, לבשתי בגדי גבר ועליתי על הבמה עם שיר אפל של להקת מטאל. קיבלו אותי בפרגון ואהבה גדולה. קהילת הדראג בארץ היא קהילה מדהימה, אולי כי הדראג הוא אמנות שוליים, שצומחת בקהילה של אנשים דחויים חברתית, שונים מהנורמה, שפשוט רוצים להיות מי שהם ולהראות את זה, אם כי היום זו כבר אמנות מיינסטרים.
"מאז שהתחלתי להופיע, התחילו להיות שני אנשים בחיים שלי: לי, שהייתה ילדה דיכאונית ואובדנית, ששונאת את החיים שלה, ומצד שני – FLUID SNOW ("שלג נוזלי"), אמן דראג מתחיל שזהו כינויו, כריזמטי, מלא ביטחון עצמי, סקסי, בעל יכולת להתבטא ולדבר מול אנשים ולאהוב את עצמו – הרבה דברים שלי לא היו. דרכו גיליתי חברים חדשים, אנשים דומים לי. מצאתי קבוצת שווים שמלווה אותי עד היום".
מאז גיל 17, כאמור, ארנן מופיע כדראג קינג. הוא מקדיש שעות לחזרות ארוכות, משלב תכנים מגוונים, מתמחה בטכניקות איפור ונעזר בתלבושות מרהיבות. "שתי הזהויות שלי שונות מאוד. לי ארנן הוא איש יחסית צנוע, מורה ומחנך, שמנסה לגעת באנשים ולהשפיע לטובה על העולם. FLUID SNOW הוא גבר עם ביטחון עצמי מטורף, פלרטטן, מגשים כל פנטזיה שיש לו".
מה ההבדל בין דראג קווין לדראג קינג?
דראג קווין הוא גבר שמופיע בדמות אישה, ודראג קינג הוא אישה שמגלמת דמות של גבר. הדראג קווינס, שהם הרוב בסצנה, מוכרים ומוערכים יותר מהדראג קינגס וגם מרוויחים יותר. "אולי כי גבר בשמלה יותר מצחיק מאישה שמדביקה שפם", אומר ארנן בחיוך, ומרצין: "הייתי רוצה לשנות את זה".
כיום הוא מופיע אחת לחודש בליין קבוע של מסיבות במועדון קרליבך 25 בתל־אביב, וכן בערבי דראג (המופע הקרוב יתקיים ב־11.2, שם יארח מלכי דראג נוספים). בנוסף, הוא מדריך אנשים על הקשת הטראנסית ב"איגי", תנועת הנוער הגאה וחבר דירקטוריון של "חושן", ארגון ההסברה של הקהילה הגאה.
הפעילות החינוכית והחברתית הזו באה אחרי שירות של שמונה שנים בצה"ל. ארנן התגייס באוגוסט 2009, שבוע אחרי הרצח ב"בר נוער". "התגייסתי כבת, עברתי קורס מ"כים טירונים מעורב בנים־בנות, שירתי כמפקד כיתה בבסיס טירונים בניצנים ואחרי חצי שנה יצאתי לקצונה. אחר כך הייתי מפקד מחלקה באותו בסיס, בהמשך מ"פ טירונים בבה"ד של חיל התקשוב ומ"פ בבה"ד 1. סך הכל, עשיתי שבע שנות שירות כקצינה".
ידעו שם על הנטייה שלך?
"בהחלט. דיברתי על זה באופן גלוי ופתוח. נראה לי נורמלי לדבר על הנושא, והיו לי מערכות יחסים עם נשים וגם בת זוג".
עיכובים בנמל התעופה
לפני כשמונה שנים נוצרה זוגיות בינו ובין שירן ברי (31), מעצבת גרפית במקצועה. "אני מגדירה את עצמי בי־סקסואלית", אומרת שירן. "יצאתי מהארון בגיל 17-16, והצטרפתי לקבוצה של איגי באשדוד, עיר הולדתי. מאז היו לי מערכות יחסים עם בנים ועם בנות כאחד.
"אחרי הצבא עבדתי שנתיים כדי לחסוך כסף ללימודים, השלמתי מכינה לעיצוב והתקבלתי ללימודי תקשורת חזותית בבצלאל".
איפה את ולי הכרתם?
"במסיבת 'גייז' בירושלים, לפני כשמונה שנים. אני הייתי סטודנטית והיא קצינה בקבע. מהרגע הראשון נדלקתי עליה".
רגע, את מדברת על לי כאישה?
"מבחינת לי, לשון הפנייה יכולה להיות מעורבת ואני משתמשת גם ב'את' וגם באתה', ספונטנית, בלי לעצור לחשוב על זה. כשנפגשנו, הוא הזדהה כ'את'".
איך אתם אוהבים לבלות יחד?
"אנחנו אוהבים להתכרבל בבית והולכים הרבה לחדרי בריחה. זה מגניב".
אחרי ארבע שנות זוגיות נישאתם. ספרי על החתונה.
"התחתנו ב־20.5.2016 בחדרה, בגן אירועים קסום. זו הייתה חתונה אינטימית, קטנה יחסית. היו שם 200-150 איש – שתי המשפחות וחברים".
כשאת נשאלת על מצבך המשפחתי, מה את עונה?
"אני אומרת 'אני נשואה ללי'. אם ממשיכים לשאול, התשובה היא לפי ההחלטה שלי באותו רגע. אני יכולה להוסיף שאני נשואה לאדם א־בינארי, ואז זה כרוך בהסבר מה המונח הזה, אבל אני לא רוצה להיכנס לנושא הזה עם כל אחד. אז לפעמים, כדי להסיר ספק, אני אומרת 'אשתי', על אף שאני לא נשואה לאישה, אלא לאדם שמגדיר את עצמו כמגדר נוסף, לא גבר ולא אישה. אני רוצה להנכיח נוכחות/קיימות של נישואים גאים ושל אופציות זוגיות אחרות. פשוט העברית לא מאפשרת לי להיות ניטראלית מבחינת השפה".
איך המשפחות קיבלו את החיבור ביניכם?
לי: "למשפחה שלה היה קשה בהתחלה לקבל את העובדה שהיא מתחתנת עם גבר לא סטרייט, ושהיא לא מגשימה את החלום ה'נורמלי'. היום הם במקום אחר ומקבלים אותי כחלק מהמשפחה שלהם. אני מבין את הקושי. הרבה פעמים, הורים נכנסים לארון כשילדיהם יוצאים מהארון, וגם הם צריכים לעבור תהליך. פשוט חינכו את כולנו איך משפחה נורמלית צריכה להיראות. אמא שלי מאושרת ושמחה בשבילנו. פעם אמרתי לה שאני מצטער שלא הצלחתי להיות הבת 'הנורמלית' שהיא חלמה שאהיה, והיא ענתה: 'בניגוד לרוב ההורים, פשוט רציתי שתגשימי את החלומות שלך, גם אם יש להם מחיר חברתי, ולא את החלומות שלי'".
ועם זאת, גם היא עדיין פונה אליך בלשון נקבה.
"כן, וזה בסדר מצדי. אני יודע שהיא יודעת שהמגדר שלי מורכב יותר. בשבילי, לשון הפנייה היא התייחסות למי שאני וזה מה שהיא מרגישה".
ואיך אתה מתייחס לעצמך?
"אני א־בינארי: לא גבר ולא אישה, אלא משהו אחר. אני לא מזדהה עם הנורמה המגדרית. אני מי שאני. חופשי ממגדר! זכר או נקבה זה מין ביולוגי. גבר ואישה זה מגדר חברתי שיכול להשתנות".
ב־2016, כשהשתחרר משירות קבע בדרגת סרן, החל ללמוד הוראת ספרות והיסטוריה לעל־יסודי ותעודת הוראה בסמינר הקיבוצים, ועכשיו הוא בשנת הלימודים האחרונה.
בין לבין, לפני שנתיים טס לקליבלנד, אוהיו, ועבר שם ניתוח להסרת שדיים ולעיצוב החזה כזכר. "קשרתי אותו עשר שנים, זה היה מלווה בכאב מתמיד והפריע לי. אף פעם לא הורדתי חולצה, לא הלכתי לים, לא רציתי שהפרטנריות שלי יראו את החזה שלי. הניתוח הסיר לי עכבות. היום אני מופיע כדראג קינג, בחזה גברי חשוף ומודגש".
שירן: "אני הולכת לכל ההופעות שלו, רק בבודדות לא הייתי. אני נהנית מאוד, כל מופע שונה מהאחר. בחיים לא אפספס את הערבים הגדולים שלו, הסופר־מגניבים, שבהם הוא בונה את התוכנית ומארח מלכי דראג אחרים".
בספטמבר האחרון התחיל לעבוד כמורה בתיכון. "אני מאמין שהעובדה שאני מבין מורכבות מגדרית גורמת לי להיות יותר ער לתהליכים שתלמידים חווים. בחברה שלנו יש הרבה דיכוי מגדרי. גברים מתחנכים לא לדבר על רגשות, נשים מתחנכות ללכת למקצועות מכילים ורגישים, ואילו אני רואה כל אחד מהתלמידים שלי כפרט ומעודד אותם להיות מי שהם".
הייתה לך בעיה להתקבל כמורה בתיכון?
"לא בבית הספר שבו אני מלמד, אבל הייתה בעיה. בהחלט. כמה בתי ספר שאליהם פניתי לא רצו שאעבוד אצלם. אמרו לי, בדרכים שונות, שהזהות שלי תבלבל את התלמידים, שהורים לא יוכלו להתמודד ושהצוות לא יוכל להכיל אותי. בראיונות שאלו אותי רק על זהותי ולא על כישוריי כמורה".
איך אתה מרגיש עם התבטאויותיו הפומביות של שר החינוך, רפי פרץ, בנושא קהילת הלהט"ב?
"ברור שאני לא בסדר עם זה. אני ממש לא חושב ששר חינוך צריך להתבטא בצורה כזו, בטח לא כשיש לו מורים ותלמידים להט"בים, שגם ככה מרגישים שונים או לא מרגישים בסדר עם מי שהם, כי החברה מלמדת אותנו מה זה נורמלי ומה לא, מה ראוי ומה לא.
"מה שמפריע לי הוא ששר החינוך פשוט לא לוקח אחריות על אנשים שהם באחריותו. כמפקד בצה"ל היו לי חיילים שדעותיהם לא היו כשלי ושהיו שונים ממני, גם דתיים ששומרים נגיעה, ובחיים לא גרמתי לחייל להרגיש לא לגיטימי. שר החינוך היה קצין בכיר בצה"ל והוא גורם לאנשים שבאחריותו לחוש לא לגיטימים. הוא אמור להיות אחראי על כולם ולא רק על אלה שדומים לו".
איך התלמידים מתייחסים אליך?
"מיד כשנכנסתי לכיתה הצגתי את עצמי כבן והם מקבלים אותי ככזה. לא הרחבתי, אבל אם מישהו שואל שאלות סביב הזהות והמגדר שלי – והם בהחלט שואלים – הם מקבלים תשובות אמתיות".
התלמידים שלך ראו אותך מופיע כדראג קינג?
"לא. זה מיועד לבני 18 ומעלה והם תיכוניסטים, אבל אני יודע שהם עוקבים אחריי באינסטגרם. היום אני מאוד בטוח וגאה במי שאני, על כל המחירים החברתיים שנכללים בזה".
איזה מחיר אתה מרגיש שאתה משלם כיום?
"אלימות יומיומית ברחוב, פולשנות לתחום הפרט שלי, עיכובים בנמל התעופה, כי אני מופיע כאישה בדרכון ונראה בן, ומה לא. אפילו שכיום יש יותר מודעות ופתיחות, המציאות מציבה בפניי אתגרים יומיומיים".
שירן, את מרגישה את האתגרים האלה ביומיום? את התסכול?
"אני נורמטיבית בחזות החיצונית שלי, ולכן אני לא חווה תסכול מבלבול הזהויות, כמו לי. אבל אני בהחלט חווה את התסכול שחווה אדם שאני אוהבת. מה שמעצבן זה לא שאנשים מתבלבלים, אלא שהם מרגישים צורך להחצין את הבלבול, וחשים לגיטימציה לפנות לאדם כלשהו ולשאול אותו שאלות פולשניות על עצמו".
לי, אתה מיישם את הניסיון הקשה שלך בחטיבה עם תלמידיך בתיכון?
"היום אני יודע שבגילים האלה התלמידים עסוקים ביצירת זהות והרבה פעמים קשה להם לצאת מהחוויה של עצמם ולפתח אמפתיה לאחר, בטח למישהו שונה. זה התפקיד שלנו, של ההורים ושל אנשי החינוך - 'סוכני החִברות' - לעזור להם להאמין בעצמם ולראות את העולם על המורכבות והיופי שלו. אני משתדל לעשות את זה עם התלמידים שלי".
