ההתאבדות של יוני
זה קרה ב־2003: יוני, חייל בחיל החימוש, שם קץ לחייו. כמה שעות לאחר מכן אחיו הבכור חיים ואביו סעיד מצאו אותו תלוי במקלט הבניין שבו התגוררו. מוכה יגון והלם ביקש חיים לשאוב זרע מאחיו כדי שתהיה לו המשכיות ונחמה להוריו, אך הפרמדיקים והרופא שהוזעקו למקום וקבעו את מותו, הודיעו שמאוחר מדי לפרוצדורה הזאת.
הרצח של חיים
חמישה חודשים אחר כך נרצח חיים בצהרי היום בעודו יושב במספרת "עיצוב שיער אבי ותומר" בהוד־השרון, במסגרת חיסול חשבונות בעולם התחתון, שגבה גם את חייו של הספר, תומר שבת. האב סעיד היה במרחק שניות מהמקום. כמה דקות לפני הרצח הוא עוד דיבר עם בנו, שביקש ממנו לאסוף אותו מהמספרה, והוא היה בדרכו לשם. "פספסתי את חיים בחצי דקה. אם הייתי מגיע חצי דקה לפני כן למספרה, הוא היה חי היום", אומר האב. "בדרך לשם פתאום אחותי מתקשרת ואומרת שרצחו את תומר במספרה. איך שהיא אמרה לי את זה חשבתי על חיים שנמצא שם איתו", מספר האב.כשהגיע למספרה מיד נזכר בבקשה של חיים לשאוב את זרע אחיו, ועם כל ההלם, הזעם והצער שבהם היה שרוי, ידע שיש לו משימה דחופה - למלא את משאלתו של חיים ולשאוב את זרעו. "זה מה שהוא ביקש לעשות עם אח שלו, זה סוג של צוואה בעל פה שהוא השאיר", אומר האב. יפית שבי־סעד, האחות (אם לארבעה): "כשיוני מת, חיים אמר לנו: 'איך לא שאבנו ממנו זרע?' כשחיים נרצח ידענו שאנחנו חייבים לעשות את זה. חיים עמד להתחתן, החלום שלו היה להיות אבא. ידענו שאנחנו חייבים לשמור על הסיכוי שזה יקרה".
שאיבה לילית ו־20,000 שקל
כדי לבצע את ההליך היה צורך באישור בית משפט, וכך עד הלילה התרוצץ האב בליווי עורך דין כדי לקבל צו שיורה לבית החולים לשאוב את הזרע. "ביום שאיבדתי את הבן שלי, היה דיון בבית משפט השלום בשעה 12 בלילה, חמש הדקות האלה בבית משפט עלו לי 20 אלף שקל", אומר האב.
המבחנות עמדו וחיכו, כשהמשפחה משלמת עשרות אלפי שקלים לשימור בבנק הזרע, במשך 11 שנה. רק לפני שש שנים החליטה האחות יפית להתחיל להניע את התהליך. "11 שנים התמהמהנו, לקח לנו הרבה זמן להתאושש מהאסון הכפול ולהשתקם. לא ידענו מה עושים, לא היינו בטוחים מאיפה מתחילים, ואז ערב אחד ישבתי עם חברה שאמרה לי שיש קבוצה בפייסבוק לתרומות והפריות, שנקראת 'משפחה אחרת', ושם העליתי פוסט שאני מחפשת נשים המעוניינות להיכנס להיריון מזרעו של חיים", היא אומרת.
מי תהיה האמא?
30 נשים הביעו את רצונן להתקדם בתהליך, אבל אז, לגמרי במקרה, הגיעה השכנה סימי נפתלי וטרפה את הקלפים. סימי (38), חברת ילדות של יפית, הגיעה למכון הקוסמטיקה של יפית ושמעה אותה מדברת עם אחיה דני (גרוש ואב לשניים) על האמהות הפוטנציאליות. "אמרתי לה: 'אני פה מתחת לאף שלך ואת מחפשת נשים זרות? אני לוקחת את זה בשתי ידיים ובזרועות פתוחות'".יפית: "סימי היא האישה המושלמת למשימה, היא מכירה את חיים מגיל אפס, הם גדלו ביחד, אני לא צריכה לספר לה מי הוא היה".
סימי: "באותה תקופה בדיוק חשבתי ללכת לבנק הזרע ולהביא ילד לעולם, אבל הרעיון שלילדים שלי יהיו עוד סבא וסבתא, דודים ומשפחה מורחבת, ותהיה להם תמונה של אבא שלהם, החלטתי שזה מה שמתאים לי. אני יודעת מי זה חיים, הנשמה הטהורה הזאת".
סימי: "אמרתי לה: 'אני פה מתחת לאף שלך ואת מחפשת נשים זרות?'"
סימי היא פקחית בעיריית הוד־השרון, ויכול להיות שהיא נראית לכם מוכרת מהתוכנית של אברי גלעד, "מה אתם הייתם עושים". היא נקלעה לסיטואציה שבה בחור איים על בת זוגו, ירדה מהאופנוע שעליו נסעה, ניגשה לבחורה והבטיחה לעזור לה עד שהמשטרה תגיע. רק לאחר מכן גילתה שהכל היה מבוים לטובת תוכנית הטלוויזיה.
סימי היתה נשואה בעבר לגבר, שאיתו התחתנה בגיל 19 והתגרשה בגיל 21. "אחרי שהתגרשתי החלטתי לעבור צד, גיליתי שאני אוהבת נשים", היא מספרת. "מאז אני רק עם נשים, ובשלוש השנים האחרונות יש לי בת זוג בת 24 שאיתה אני מתכוונת לגדל את הילד שלי ושל חיים. כשהתחלנו את התהליך הייתי בת 32, ועכשיו אני כבר בת 38. אמרתי ייקח שנה־שנתיים, אבל זה נמשך ונמשך".
למה בית המשפט לא מאשר?
כשהיא מדברת על כך שהתהליך נמשך ונמשך, היא מתכוונת לשש שנים שבהן עברה בין שלוש ערכאות, בניסיון לקבל את אישור בית המשפט. ראשית, היה צורך באישור בית המשפט לענייני משפחה. המשפחה הגישה את הבקשה באמצעות עו"ד חגית לב מתל־אביב, אך השופטת בתיק לא אישרה אותה.
יפית: "לאורך המשפט הייתה לנו תחושה שהשופטת לטובתנו, אני לא מבינה איך קרה שבסוף היא פסקה נגדנו".
סעיד: "נדהמנו מההחלטה, זו הייתה החלטה הפוכה מכל מה שהיה בדיון".
עו"ד חגית לב מסבירה: "שופטת בית המשפט לענייני משפחה שינתה עמדתה תוך כדי המשפט כי בדיוק בזמן הדיון התקבלה החלטה בבית המשפט העליון בעניין דומה, לפיה רק בת הזוג רשאית לעשות שימוש בזרע, והשופטת כפופה להחלטות העליון".
המשפחה, יחד עם האם המיועדת סימי, ערערה לבית המשפט המחוזי, בטענה שאם המדינה אפשרה להם לשאוב את הזרע ולשמרו, שום נימוק נגד השימוש בו לא יכול להיות תקף. "טענו שאם בית משפט אישר לנו לשאוב זרע, זו הייתה כוונתו. אחרת למה אישרו לנו את הזרע? לשתול אותו בגינה? זה לא הגיוני. למה להשלות משפחה אבלה?"
שלוש השופטות מיכל נד"ב, ורדה פלאוט ובלהה טולקובסקי קיבלו את הטענה והסכימו פה אחד לאשר את הבקשה (בתנאי שסימי אכן תהיה האמא), אלא שהשמחה הייתה מוקדמת. כבר באותו יום הפרקליטות ערערה על ההחלטה לבית המשפט העליון, ושם היא התהפכה בחזרה.
שופטי העליון קיבלו את טענת המדינה כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי עומד בניגוד להנחיות היועץ המשפטי לממשלה בעניין עשיית שימוש בזרע מן המת, ואף מנוגד לתזכיר חוק בנקי הזרע ולהלכה של העליון, שלפיהם אם הנפטר לא ביטא את רצונו המפורש בעניין נטילת זרע ממנו לאחר מותו, השימוש בו יתאפשר רק לפי בקשת בת זוגו (ולא הוריו או כל גורם אחר) ולצורך הפרייתה בלבד.
למה בעצם הפרקליטות ערערה אחרי פסיקת המחוזי לטובת המשפחה?
עו"ד לב: "הפרקליטות טענה שאם כל הורה שילדו הלך לעולמו יבקש לעשות שימוש בזרעו ולהביא נכד לעולם, תהיה אנרכיה. מדובר בזכות השמורה לבת הזוג של הנפטר ולא להוריו. הפרקליטות טענה כי מדובר במקרה רוחבי שישפיע על עוד מקרים תלויים ועומדים. לאחר בירור ובדיקה מעמיקה שביצעתי, גיליתי כי מדובר בחמישה תיקים, כולל התיק שלנו וכולל מקרה אחר שכבר הוכרע בבית המשפט העליון. על זה כל הרעש".
אז מה קורה עכשיו?
נכון להיום, מונחת על שולחן בית המשפט העליון בקשה לדיון חוזר בהרכב מורחב, ובני משפחת שבי עדיין מחכים לתשובה אם בכלל יתקיים דיון בעניינם.עו"ד לב: "הגישה של מערכת בתי המשפט וההלכה השתנתה באופן גורף. לפני כן אישרו שימוש בזרע נפטר גם ללא בת זוג".
ואם אין בת זוג?
"כשאין בת זוג זה מקרה אחר, אבל פה טוענת המדינה שזה לא המקרה, כי הייתה לו בת זוג והוא עמד להתחתן".
יפית: "החברה של חיים הייתה צריכה לחתום על תצהיר שהיא מסכימה שנעשה שימוש בזרע שלו. היא לא רצתה להיות מעורבת בזה, אבל חתמה ברצון. היום היא כבר נשואה ויש לה ילדים משלה".
סימי, את ממתינה חמש שנים להחלטה. חוששת מהשעון הביולוגי?
"בוודאי, וזה הדבר הכי אכזרי שבית המשפט יכול לעשות, כי אם ימשיכו למסמס אותנו, יש מצב שבסוף נקבל אישור כשיהיה כבר מאוחר מדי. הזמן לא פועל לטובתי".
מה תעשי?
"מצד אחד אני רוצה לעשות להם ילד, ומצד שני כל יום שאני מחכה עלול לגרום לזה שלא יהיו לי ילדים בכלל. יש פה סיכון שכרגע אני לא יודעת מה לעשות איתו. אמרתי בבית המשפט שאני איתם לאורך כל הדרך, אבל כמה אני יכולה לחכות עוד? אמרתי גם ליפית, אני רוצה את הזרע של חיים, אני יודעת מי הבן אדם, אבל בסוף איאלץ ללכת לבנק הזרע".
חיים היה בנם הבכור של עמליה וסעיד שבי. בהיותו בן תשע הוריו התגרשו, והוא לקח חסות על אחיו הקטנים, שהיו רק בני שבע, חמש ושלוש, ושימש להם מעין אב. "עברנו חיים לא פשוטים, אבל הוא היה כמו אבא בשבילי ובשביל האחים שלי, דאג לנו מאוד, אפילו כלכלית", מספרת יפית. במרוצת השנים הוא הסתבך בפלילים, שהביאו למאסרו עוד בהיותו קטין. בשל הסתבכותו לא גויס לצה"ל.
שלוש שנים אחרי שנרצח במספרה, הורשע ירון סנקר מירוחם בבית המשפט המחוזי בתל־אביב ברצח הכפול (כמו כן הורשעו האחים רפי ומשה אוחנה, שהזמינו את הרצח כנקמה על רצח אחיהם חנניה אוחנה, לאחר שחשדו כי שבי היה קשור לרצח אחיהם).
המשפחה טוענת שחיים שיקם את עצמו שנים קודם לכן והיה רחוק מעולם הפשע. "הרצח של חיים היה טעות אחת גדולה, בטח ובטח הרצח של תומר", טוענת יפית.
לטענתה, בשנים האחרונות לחייו חיים השתקם, פתח חנות ירקות בעירו ובהמשך פתח לידה מכון לשטיפת מכוניות. כשנרצח, הוא בדיוק עמד להתחתן עם חברתו. למעשה, החתונה כבר הייתה צריכה להתקיים, אך היא נדחתה בשל האבל על יוני, האח שהתאבד. "החתונה נדחתה בשנה, וזו הייתה שנה מאוד טובה שלו. הוא בנה את הבית שלו, התקדם בחיים, פתח עסק. הוא היה בן אדם אהוב, משענת גדולה שלנו, במיוחד אחרי המקרה של יוני".
סעיד: "הוא פתח חנות ירקות ענקית בשכונת גיל עמל, ואת כל מה שנשאר לו ביום שישי הוא היה תורם לנזקקים בסוף היום. כל יום שישי הוא ביקש ממני לקחת ארגזים ולשים במרכז, טנדר שלם הייתי מפרק שם, סחורה שהוא יכול היה למכור ביום ראשון בלי בעיות. הוא רק רצה לתת, היה עושה משלוחים לנזקקים הביתה, כדי לא לבייש אותם. היו לו תוכניות להתמודד למועצת העיר כדי לעזור לאנשים בשכונה".
יפית: "נערים בשכונה שנשרו מלימודים והסתובבו חסרי מעש, עבדו במכון לשטיפת מכוניות שהוא פתח. בכל פעם שמישהי בחנות ביקשה להוריד דברים בקופה כי לא היה לה מספיק כסף, הוא היה מחייך ואומר 'כפרות'".
מה זה עשה למשפחה לאבד שני בנים בתוך חמישה חודשים?
סעיד: "כל הביטחון העצמי שהיה לי ירד מתחת לאפס. הייתי אחת הדמויות הדומיננטיות בהוד־השרון, אם הייתה בעיה בין אנשים, ישר התקשרו אליי שאבוא לפתור, להשכין שלום. מאז חיים אני לא רוצה לראות אף אחד".
יפית: "גדלנו בבית פתוח, שמח, למרות הגירושים והמצוקה הכלכלית, בשכונה שבה כולם חברים. אחרי יוני הבית נהיה חשוך, אף אחד לא רצה להיות בבית. הרגשתי שיש עליי מזוודה כבדה שאני לא יכולה להרים. אחרי השבעה של יוני הרגשתי כפופה, ואחרי חיים נמחקתי".
העובדה שיוני שם קץ לחייו הפתיעה אתכם?
יפית: "יוני היה ילד רגיש ומופנם, אחרי שהוא התגייס לצבא הרגשנו שקשה לו. רק אחרי שהוא התאבד פתחנו את התיק הצבאי וגילינו עד כמה".
סעיד: "כמה ימים לפני שיוני התאבד הוא אמר לחברה של חיים שקשה לו. כשחיים חזר הביתה בלילה היא סיפרה לו, ובאחת בלילה הוא נסע אליו לבדוק מה קורה. הוא אמר לו: 'מה קשה? תכף אתה משתחרר, אני מסדר אותך, תבוא לנהל לי את העסק, תקבל אוטו, משכורת, תהיה בעל בית פה'. הוא חשב שהוא נותן לו תקווה, הרבה ילדים בגיל הזה היו חולמים שיהיה להם אח כמו חיים".
כעת ממתינה המשפחה להחלטה של בית המשפט העליון לקיים דיון נוסף בהרכב מורחב בעניינה. הבעיה היא שהמדינה עדיין לא הסדירה בחוק את קיומה של צוואה ביולוגית, וכל שופט מחליט בנושא כראות עיניו והשקפתו. ישנן משפחות שמקבלות אישור, וישנן כאלה שלא.
התחושה של משפחת שבי קשה: בשש השנים שבהן מנהלים את התיק שלה, משפחות אחרות יצאו לדרך, חלקן כבר חובקות נכדים מהבנים שנפטרו.
עו"ד חגית לב, מה בעצם מונע את האישור?
"עניין הרצון לא הוכרע פה חד־משמעית מבחינת בית המשפט העליון. השופטים אמרו שיכול להיות שהוא רצה להביא ילד, אבל לא בטוח שהוא רצה לעשות את זה עם כל אחת. מצד שני, רק עכשיו היה מקרה של אדם שחלה בסרטן ונשאב ממנו זרע לפני הטיפולים, שכתב בעצמו ובמפורש לפני מותו שהוא אינו מעוניין שייעשה שימוש בזרעו. לאחר מותו הוריו ואחותו פנו לבית המשפט לענייני משפחה וביקשו לעשות שימוש בזרע. זאת, בניגוד לרצונו כפי שהביע בכתב, ובקשתם אושרה. המקרה שלנו יותר פשוט: הוכחנו שהמנוח רצה להביא ילדים לעולם, בת הזוג שהייתה לו ערב מותו אינה מתנגדת ומעידה על רצונו, ויש אישה שמוכנה לעשות ילד מזרעו, ובכל זאת הבקשה לא אושרה בבית המשפט העליון, אבל היא כן אושרה בבית המשפט המחוזי ברוב מוחלט, לאחר מלחמה עיקשת שניהלתי".
יפית: "אנחנו מבינים שהגישה של העליון השתנתה, אבל לנו אישרו את השאיבה לפני 16 שנים, צריך להתחשב בזה שכבר קיבלנו אישור, והרכבת שלנו כבר יצאה לדרך".
למה לדעתכם לא קיבלתם אישור?
סימי: "הכל תלוי בשם המשפחה, ואני אומרת את זה בצער רב. לשם המשפחה יש הרבה כוח. שם משפחה אשכנזי עובר במסלול הירוק".
יפית: "כנראה גם העבר הפלילי של חיים, קל ככל שהיה, משחק פה. הם נתפסו על זה שהוא ישב בבית סוהר בנערותו, ולא התחשבו בזה שכבר כמה שנים הוא השתקם. וגם קודם מה היה? הסתכסכויות קטנות של ילד שובב שלא מוצא את עצמו, זה לא היה ברמה של פשע".
סימי: "החיים בשכונה מביאים אותך לפעמים למקומות שאת לא רוצה להיות בהם. ברגע שהוא השתחרר מהכלא ופתח מקום והייתה לו חברה רצינית, זה נגמר. אז היה לו עבר קטן, אז מה? גם אני הייתי ילדה מופרעת".
עו"ד חגית לב: "חוסר האיזון בפסיקות השונות מעלה תמיהה עמוקה, כיצד מאשרים במקרה אחר שימוש בזרע של נפטר שביקש בכתב שלא ייעשה שימוש בזרעו, לעומת מקרה שבו המנוח רצה לעשות שימוש בזרעו ורצונו הוכח. חשוב לדעת שהוגש לבית המשפט בערכאה הראשונה תסקיר שנערך על ידי ועדת תסקירים המורכבת מחמישה אנשי מקצוע, עובדים סוציאלים שהמליצו לאשר את הבקשה ולעשות שימוש בזרע של המנוח. למרבה הצער, בית המשפט בחר שלא לכבד את המלצת ועדת התסקירים".
יפית: "זאת חוצפה שבית המשפט שם את עצמו במקום של אלוהים, ומחליט איזה ילד ייוולד ואיזה לא".
אתם מרגישים שנעשה לכם עוול?
סעיד: "ברור שכן, יש פה מדיניות של איפה ואיפה. לחלק מאשרים ולחלק לא, ואין מדיניות או כללים שאומרים מה כן ומה לא. יש פה חוסר צדק וזלזול. שלוש שופטות מחליטות פה אחד לקבל את הבקשה שלנו במחוזי, ובכל זאת הפרקליטה עוד באותו יום רצה לערער לעליון. מה הבעיה שלך? הרגשנו שזה הידרדר לפסים אישיים".
יפית: "לא הבנתי מה עשינו לה".
'עשיתם הסכם לגבי גידולו של הילד?
יפית: "יש בינינו הסכם הבנות מהיום הראשון, עוד לפני שהתחלנו את התהליך. ברור לנו שהילד הוא של סימי, היא תגדל אותו כראות עיניה, אנחנו רק נעזור ונתמוך כמה שאנחנו יכולים, והכי חשוב - נאהב אותו. בגלל שהיא תהיה אם יחידנית, אמרתי לה שחס וחלילה במקרה שהיא לא תוכל לגדל אותו, היא תחליט מי יגדל אותו במקומה, אבל אני פה אם היא תחליט שזו אני".
גם אם יאשרו לכם את הדיון בהרכב מורחב בעליון, זו תהיה התחנה האחרונה. כמה אתם חוששים?
יפית: "מאוד חוששים, אבל אופטימיים".
סעיד: "עד השנייה האחרונה שלי אני לא אוותר. מה בסך הכל רצינו? להביא ילד לעולם, והתחייבנו שהוא לא יהיה נטל על המדינה".
לו יכולתם לפנות ישירות לשופטים, מה הייתם אומרים להם?
יפית: "שיש פה ילד שמחכה להיוולד כבר 16 שנה. יש פה אמא שאין לה עוד הרבה זמן להיכנס להיריון. יש פה צוואה ביולוגית מפורשת של אחי, שרצה שיהיו לו ילדים. עברנו כבר מספיק, תרחמו עלינו".
