דינה דיאמנט, בת 54, מזכרון־יעקב, חיה עם בן זוג ואם לשניים (עשר ו־11.5). מטפלת אלטרנטיבית ו"מכשפה טובה":
"נולדתי בברית־המועצות ועליתי לארץ עם הוריי בגיל שבע. גרנו בכמה מקומות עד שהשתקענו בגליל. אחרי הצבא, הטיול במזרח והמגורים בתל־אביב חזרתי לגליל ללמוד קולנוע בתל־חי. עבדתי בתעשייה, עסקתי בפרופס והייתי ארט דירקטורית בטלוויזיה, בקולנוע ובפרסומות. בערך בגיל 30 עשיתי סוויץ' לרפואה משלימה. התחלתי ברפלקסולוגיה והיום אני משלבת המון תחומים ושיטות - מאייפק ופרחי באך ועד כל מיני סוגים של עבודה אנרגטית. אני קוראת לעצמי 'מכשפה טובה'.אני רואה איפה יש בעיה, מזהה את מקורה ופותרת אותה.
האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת
בצעירותי עבדתי כמודליסטית עירום לציירים ולצלמים. זו לא עבודה סליזית. הציירים והצלמים הסתכלו עליי כאובייקט ליצירה שלהם ולא שינה להם אם אני עירומה או לבושה. בעקבות החוויה הזו אני לא פוחדת להיות חשופה.
בגיל 47 קיבלתי מבן זוגי מתנה שיעור על סאפ, והמורה צילמה אותי על הסאפ בביקיני אדום. באותה תקופה למדתי פרסום ושיווק ובאחת ההרצאות המרצה אמר: 'אתם הרי לא תשימו בדף שלכם בפייסבוק תמונה שלכם בביקיני, כי יש לקוחות שזה עלול לפגוע בהם'. ישבתי שם והרגשתי שזה לא נכון בעיניי, וכשהגעתי הביתה העליתי פוסט עם התמונה על הסאפ בביקיני וכתבתי: 'כן, יש לי סאפ ויש לי ביקיני, וחוץ מזה אני יודעת לעשות דברים מסוימים מאוד־מאוד טוב, ומי שזה מפריע לו ולא נוח לו שהאישה שיושבת שמולו בטיפול לובשת ביקיני בים ומפליגה על סאפ בזמנה החופשי - זה בסדר גמור. זכותו המלאה לא לבוא אליי'. אני לא רואה שום בעיה עם זה שמצד אחד אני בן אדם רוחני ומטפלת באנשים, ומצד שני בזמני הפנוי אני בן אדם נורמלי שלובש ביקיני ועולה על סאפ ונהנה. אפשר לחשוב.
הפוסט גרף תגובות רבות ואז הבנתי שאני לא מתכוונת להחביא את הצדדים השונים שלי או לעשות הפרדה, שבעיניי היא מלאכותית, בין מי שאני כבן אדם ומי שאני כאשת מקצוע.
אחרי שנה, ביום ההולדת הבא (ב־9.9), בן הזוג שלי צילם אותי בביקיני והעליתי את התמונה לפייסבוק. מאז כל שנה אני מצטלמת בביקיני, כבר שבע שנים. זה משהו שאני עושה לשעשוע שלי והוא מבטא את הדיאלוג שלי עם הגיל שלי. בכל תחילת קיץ אני מסתכלת במראה ושואלת את עצמי אם אני עדיין מוכנה לצאת בביקיני לחוף, ובינתיים התשובה היא כן.
אני מפרסמת את התמונות מאותה סיבה שבגללה אני עושה את רוב הדברים בחיים. אני חיה בעיקר כדי לרצות את עצמי, לא את הסביבה שלי, לא את בן הזוג שלי ולא את הילדים שלי. אני מאמינה שככל שיותר אנשים ישאלו את עצמם: 'מה בא לי, מה נכון בשבילי' ויעשו את זה - כן ייטב. לכן להצטלם בבגד ים זו אמירה פוליטית מבחינתי. אני מצטלמת ביומולדת, כי זה תאריך טוב לעצור ולהתבונן ולערוך ספירת מלאי: מה היה השנה, איך אני מרגישה עכשיו יחסית לשנה שעברה, האם משהו השתנה פיזית, מנטלית או רגשית.
בכל פעם שאני רואה את תמונת יום ההולדת, המחשבה העיקרית היא: 'וואו, זה עדיין בסדר', מה שתמיד נורא משמח אותי. תמיד יש כמה תמונות שאני מסתכלת עליהן ואומרת: 'אולי כדאי להתקשר לד"ר קליין שימתח קצת פה ויזריק קצת שם', וברור שאני מעלה את התמונה היותר מחמיאה ואולי עושה לה חיתוכים. פוטושופ לא. אני לא אומרת: 'ככה קמתי בבוקר וזאת המציאות כפי שהיא', כי גם המציאות כפי שהיא תלויה בתאורה. אז אני לא אעלה תמונה שבה אני נראית זקנה ושמנה ומכוערת, אלא אעלה את זו שבה לטעמי אני נראית הכי טוב.
כן, אני לא נראית בת 20, ואם מישהו אומר לי שאני נראית צעירה לגילי הוא מתכוון לזה שאני נראית בת 45. אף אחד לא כתב לי: 'סבתא, לכי לטפל בנכדים', אבל אם מישהו יכתוב, זה לא יזעזע את עולמי.
אני לא יודעת עד מתי אצטלם. כל זמן שבא לי ומתאים לי וזה משעשע אותי מספיק, אלך על זה. לא בטוח שזה יהיה בביקיני. יכול להיות שזה יהיה בגלבייה ויכול להיות שזה יהיה בעירום. אני באמת לא יודעת.
שורה תחתונה: חופש זה לא משהו שמישהו יכול לתת לך. זה משהו שאת צריכה לקחת בעצמך".
