גילה אלמגור, איך הכל התחיל?
"רציתי בכלל להיות גננית נוי, כי בהדסים הצטיינתי בזה. תמיד היה לי הכי טוב בגינות הנוי. גם היום, בכל מקום בבית יש לי משהו ירוק. אני לא יכולה בלי. יום אחד הגיע איש עם מגבעת קש ובגדי חאקי לשדה הסייפנים, שבו עבדתי. פילס את דרכו עד אליי, בין הפרחים הצבעוניים, ואמר: 'אותך אני מחפש. פותחים בית ספר לשחקנות ואת חייבת להיות שם'. הוא אמר שהם קבוצה של אנשים מהשרון, שבאים באופן קבוע לראות את ההצגות שלנו בהדסים ושאני נועדתי להיות שחקנית. הוא שלף מהכיס חתיכת מודעה מהעיתון של הבימה. אפילו לא ידעתי מה זה. נתן לי אותה ונעלם. עד היום אני לא יודעת מיהו. הוא היה השליח.
"אחרי העבודה בגינה, שלפתי את תרמיל הצד שלי וארזתי בו את מעט הבגדים שהיו לי, יחד עם שתי אבנים, שהיו ליד החדר שלי ודרדר, שבקיץ נראה כמו פסל סביבתי. שמתי את התרמיל מתחת למיטה שלי וחשבתי שאם אחליט לעזוב, לפחות התרמיל יהיה מוכן. בלילה לא הצלחתי להירדם. קלעתי צמה ולבשתי חולצת שבת לבנה עם רקמה ומכנסיים כחולים, שהיו תמיד מתחת למזרן כדי שייראו מגוהצים. החברה שלי טובה'לה פתחה עיניים ואמרה לי: 'גילוש, למה את בבגדי שבת?' אמרתי לה שאני עוזבת, כי פותחים בית ספר לשחקנות ואני חייבת להיות שם. היא אמרה לי: 'מה זה בית ספר לשחקנות? אומרים בית ספר למשחק'. בינתיים, גם הבנות האחרות התעוררו והיא אמרה להן: 'גילה השתגעה ועוזבת עכשיו'. כולן אספו לי מהגרושים שלהן, כדי שיהיה לי לכרטיס אוטובוס, ובחמש בבוקר ליוו אותי.
"הייתי בת 15 וחצי, באמצע כיתה י'. הלכנו על השביל לכביש הראשי, עד שהגיע אוטובוס והתחיל יום חדש. הן העלו אותי, כמו שמעלים כלה. כך הגעתי מהיופי של הדסים לג'יפה של התחנה המרכזית בתל אביב, בלי אף שם, בלי אף טלפון, בלי כסף, בלי כלום".
ומה קרה אז?
"אמרתי לעצמי שקודם אני צריכה לחם לאכול, גג מעל הראש ואחר כך הבימה. מיד התחלתי לחפש עבודה. בכל מקום אמרתי שאני גננית מצטיינת, וכולם צחקו עליי. בסוף הגעתי לבית אריזה לברזים והתחלתי לעבוד שם כשליחה, בשביל 50 לירות לחודש. מצאתי מקום מגורים בבית של אישה מבוגרת בשדרות ח"ן קרוב להבימה, בשביל 25 לירות. המזכירה בהבימה לא רצתה לרשום אותי לבחינה, כי הייתי צעירה מדי. בסוף אמרתי לה: 'תסתכלי טוב על הפנים האלו, אם אי פעם אהיה משהו, תזכרי שככה לא מתנהגים'. אז היא רשמה אותי לבחינה, נבחנתי והתקבלתי לבית הספר למשחק. אחרי שמונה חודשים כבר לקחו אותי לשחק בתיאטרון. לא היה לי כסף לקנות אוכל, אבל כשבנאדם מחליט שהוא רוצה משהו – הוא משיג את זה.
"ביום הולדתי ה-17 נסעתי לבקר את אמי בפתח תקווה. אמרתי לה: 'אמא, תברכי אותי. זה יום ההולדת שלי והיום אני עולה בפעם הראשונה לבמה. אני שחקנית בהבימה'. היא אמרה לי: 'אנשים ישלמו כסף כדי לראות אותך על הבמה? זונה אצלי בבית? את נכדה של רב'. לא נתתי לה לסיים את המשפט ונסעתי להבימה לחזרה הגנרלית, שכלב לא צחק בה. באותו הרגע סגרו את ההצגה. ההזדמנות ניתנה לי שוב ב'איי לייק מייק', כשהשחקנית ששיחקה את הילדה חלתה וישראל בקר הבמאי הכניס אותי במקומה. ידעתי את כל ההצגה בעל פה, כי הייתי אחת הניצבות. מוח של ילדה בת 17 הוא חד וסופג. כולם שאלו מי הילדה הזו. מאז הכל היסטוריה.
"ביום הולדתי ה-17 נסעתי לבקר את אמי בפתח תקווה. אמרתי לה: 'אמא, תברכי אותי. זה יום ההולדת שלי והיום אני עולה בפעם הראשונה לבמה. אני שחקנית בהבימה'. היא אמרה לי: 'אנשים ישלמו כסף כדי לראות אותך על הבמה? זונה אצלי בבית? את נכדה של רב'. לא נתתי לה לסיים את המשפט ונסעתי להבימה לחזרה הגנרלית, שכלב לא צחק בה. באותו הרגע סגרו את ההצגה"
"היינו חבורה כזו, חלמנו תיאטרון. עודד קוטלר, אילי גורליצקי ועודד תאומי. זה היה מקסים. הייתי חברה של עודד קוטלר שנתיים. אחר כך התחתנתי עם אילי גורליצקי. גרנו בחדר כביסה בעליית גג והיו לנו נישואים מאוד עצובים. אבל אז אלוהים אהב אותי והפגיש אותי עם יעקב אגמון. הוא באמת התיקון של החיים שלי. הרומן התחיל בעודי נשואה לאילי ובעודו נשוי. זה היה כל כך סודי עם כל כך הרבה דרמות. 60 שנה אנחנו יחד. עדיין אוהבים, ואני עדיין על הבמה בשתי הצגות בהבימה. משחקת את נעמי שמר בהצגה על חייה וב'סיבת המוות אינה ידועה'. זה עושה לי כל כך טוב.
"אני הרבה מעבר לפנסיה, אבל לא בנויה להיות בבית. אוהבת את העבודה, אוהבת לבוא לתיאטרון ולעשות את כל הטקס. עם כלי האיפור, המפית והתמונות של אבא שלי ואמא שלי ועם בובות הליצנים שלי. אני חולקת חדר עם ליא קניג, שהיא ממש השראה".
את הספר "הקיץ של אביה" כתבת אחרי שש שנים שלא עבדת וחווית משבר. מהקושי צומחים?
"אני לא מאחלת לאף אחד קושי. אבל יחד עם זאת, כשנקלעים למצוקה גדולה אסור להרים ידיים. אתה מגייס כוחות שלא ידעת שיש לך. כתבתי אחרי שנגעתי בתחתית, ויצא לי משהו שמעולם לא דיברתי עליו קודם".
אחת הסצנות הכי זכורות בקולנוע הישראלי, היא התספורת הטראומטית של אביה.
"זה לא היה סיפור על ילדות ורודה ומתוקה. היום אני לא יכולה לצפות בסצנה הזו. אבל אז לא היו תכשירים נגד כינים, שטפו את השיער בנפט וגזזו".
איך חגגו לך יום הולדת 80?
"עשו לי חגיגות, בלי שהיתה לי שליטה על זה. מי שמכיר אותי, יודע שאם יגלו לי שעושים לי מסיבה – לא אבוא. בסינמטק תל אביב עשו לי מחווה מיוחדת. נתנו לי לבחור תשעה סרטים אהובים עליי, אחד לכל עשור ואחד לעשור הבא. הקרינו את כולם ולפני כל הקרנה הסברתי את הבחירה. ביום ההולדת עצמו היתה לי הצגה בערב. באתי עם יעקב רק לפתוח באופן רשמי את פסטיבל סרטי הילדים הבינלאומי בסינמטק, שזו יוזמה שלי מלפני 15 שנה, והאולם כולו היה מקושט בהמון בלונים והיו שם חברים ושחקנים וילדים. אני מבינה שאם היו אומרים לי מראש, לא הייתי באה. זו היתה הפתעה באמת מדהימה. אחר כך היתה הקרנה על המסך של סצנת יום ההולדת שאף אחד לא בא מ'הקיץ של אביה' ופתאום מגיע שולחן עם ילדה קטנה בשמלה לבנה וסרט גדול, כמו אביה - שחזור של הסצנה הזאת, וכמה חברים טובים שלי כמו ירון פריד, צדי צרפתי ויבגניה דודינה, שכל אחד מהם בעצם אמר מה אני בחיים שלו".
עד כמה קשה להתבגר בתעשייה הזו?
"קשה להתבגר ולהזדקן נקודה. לא רק בתעשייה. פיליפ רות אמר שהזיקנה היא טבח. זה נוחת עליך ואתה יודע שזה יגיע. השאלה היא מה עושים עם זה. למזלי, אני לא מפסיקה לעבוד. עובדת כל הזמן על הגוף, על הזיכרון ועל הסקרנות שלי, שהיא נכס. מאוד אוהבת לעבוד עם אנשים צעירים. זה מזין הדדית. אני לומדת מהם והם ממני. זה לשמוע איך מדברים ולא להישאר מאחור. להמשיך להיות רלוונטית, כי ההומור משתנה, השיח משתנה והסלנג משתנה. את לא יכולה להמשיך לדבר בסלנג שדיברו לפני 15 שנה. השפה מאוד דינמית. אני מתעדכנת בכל בוקר עם העיתונים, קמה בשש בבוקר ולא משאירה שום דבר שמעניין אותי מאחור. הזיקנה קופצת בלאו הכי. הבגרות היא חלק מהחיים. מה תעשי? תתחפשי לבת 40? עם התפקידים שאני משחקת, זה לא משנה. זה טבעי שאנשים נאבקים על הנעורים שלהם, אבל זה קרב אבוד. השאלה היא מה אתה עושה עם זה – אם אתה מתייחס לתובנות שהגיל מביא איתו כנכס. אי אפשר לנצח את הזיקנה, אבל אפשר להזדקן בכבוד. לא לתת לגוף להיות סמרטוט. לא לתת לסקרנות שלך להתייבש".
אז את מתנגדת לשימור הנעורים בהזרקות וטיפולים?
"עשיתי בעבר בוטוקס, ולא ראיתי שזה עשה לי משהו טוב או שהעלה לי את הביטחון העצמי. מספיק. הרווחתי ביושר כל קמט. הפנים בבגרות מספרות סיפור. ספילברג אמר לי פעם: 'איזה יופי להסתכל עלייך ועל הסיפור שהפנים שלך מספרות'. הייתי הכי צעירה הרבה שנים, אחר כך צעירה הרבה שנים והתבגרתי. אז לא, אני לא מרימה ידיים לזיקנה, שכבר תקפה אותי. אני בת 80 ושאף אחד לא יגיד שזה ה-60 או ה-50 החדש. 80 זה 80 זה 80. השאלה היא מה עושים עם זה. כל ההזרקות הפתטיות זה נורא, למרות שאני מבינה את הרצון לשמר".
אולי כי במשך כל השנים פיתחת גם צדדים אחרים אצלך, לא רק את היופי.
"אפילו ברחתי מהיופי, כי בשנים שאמרו 'יפה-יפה' לא התייחסו אליי כאל שחקנית רצינית. הלכתי נגד זה. בצעירותי התפללתי להיראות פחות טוב, רק כי רציתי שיגידו שאני שחקנית טובה".
איך את שומרת על הגוף?
"בצעירותי התייחסתי לגוף שלי כאקורדיון, וזה פשע. העליתי 10 קילו והורדתי. זה תמיד היה במסגרת התנסויות שלי לתפקידים. כשקישון פעם הציע לי להיות השוטרת, וידעתי שאני צריכה להיות שוב יפה לתפקיד, אמרתי לו: 'תן לי שלושה שבועות להוריד את ה-10 קילו שהעליתי לפורטונה'. אסור להתייחס לגוף כאל פח. תמיד לדעת מה מכניסים אליו. אני לא אוכלת בשר מאז שאני נערה. אם אני אוכלת עוף, אסור לי לראות שהיה לו אבא או אמא או לאכול דג שמסתכל לי בעיניים. זה צריך להיות או שניצל או פילה דג או סושי. אני לא שותה חלב ואוכלת רק גבינות עזים. בבוקר תמיד ארוחה גדולה: סלט ירקות, חצי ביצה קשה, גבינה לבנה, קצת ריבה או דבש ופריכיות, כי התרגלתי, וקפה. בצהריים אני אוכלת ירקות מאודים ומאוד אוהבת אוכל אסייתי כמו אטריות אורז וירקות, שזה תענוג בשבילי. מאוד אוהבת אגוזים ופיסטוקים. בערב לא אוכלת. רק שותה קפה לפני הצגות עם עוגיות או משהו מתוק.
"בצעירותי התייחסתי לגוף שלי כאקורדיון, וזה פשע. העליתי 10 קילו והורדתי. זה תמיד היה במסגרת התנסויות שלי לתפקידים. כשקישון פעם הציע לי להיות השוטרת, וידעתי שאני צריכה להיות שוב יפה לתפקיד, אמרתי לו: 'תן לי שלושה שבועות להוריד את ה-10 קילו שהעליתי לפורטונה'. אסור להתייחס לגוף כאל פח. תמיד לדעת מה מכניסים אליו"
"הגילטי פלז'ר שלי זה גלידה טובה בחורף ובקיץ. כשאומרים לי שיש גלידה טובה באיזשהו מקום – אני מוכרחה לנסות. אוהבת גם עוגות שמרים טובות עם כל מיני הפתעות בפנים וגם עוגות גבינה. שנתיים וחצי חייתי ללא גלוטן, כי הלכתי לאברמסון והוא גמל אותי מכל הפחמימות המטופשות. זה עשה לי מאוד טוב ואני מפנטזת לחזור לזה. זה באמת משנה את כל המטבוליזם והנפיחויות וזה נפלא. הכל בראש. ברגע שאעשה סוויץ', אחזור לזה. אני שותה הרבה קפה ושוכחת לשתות הרבה מים. כבר הרבה שנים שאני לא מעשנת, אבל גם כשעישנתי זה היה מעט. אני עושה פילאטיס אצל יעל כספי. התחלתי אצל דליה מנטבר, אבל עכשיו זה רחוק לי מדי. יעל גרה פה מעבר לרחוב וכשאני ילדה טובה, אני הולכת אליה 3-2 פעמים בשבוע. לצערי, אני לא הולכת הרבה ברגל. רק ממונית למונית, כי כשהפסקתי לעשן, הפסקתי גם לנהוג".
ספרי על הרגלי הטיפוח שלך.
"כבר 30 שנה שאני מטפלת בפנים שלי רק עם מוצרי סוטיס. יפה בירנפלד היא הקוסמטיקאית שלי. אני מגיעה אליה לטיפול בעיניים עצומות פעם בחודש – היא מחליטה מה לעשות. פעם זה טיפול עם חומצה היאלורונית, פעם טיפול מים. יש לה ידיים מדהימות. אני כל כך אוהבת לבוא אליה. היא מתחזקת אותי כל השנים ועכשיו גם הבת והנכדה שלי אצלה. שלושה דורות. אני משתמשת גם בבסיס המייק-אפ של סוטיס, כי הוא מאוד דק. הפודרה של מאק, הקונסילר והסומק של יוסי ביטון, שיש לו גם את המסקרה הכי טובה. ללוריאל יש עיפרון עיניים שעושה את החיים מאוד קלים ונמרח נהדר. בשפתיים, בעיניים ובגבות יש לי כבר שנים איפור קבוע של ג'ואנה, שהיא אלופה".
מה הבושם האהוב עלייך?
"אני אף פעם לא יוצאת מהבית בלי בושם. מרגישה עירומה בלי. אוהבת את הקלאסיים - ואן קליף, שאנל 5 וגם בושם שלילי שרון, זיכרונה לברכה, הביאה לי מחבר שלהם שהוא יצרן בשמים. בושם ורדים ייחודי, שהיה הריח של לילי. היא הדביקה אותי בו. הוא לא מוכר בכלל. אנשים שמכירים אותי, יודעים איפה הייתי רק בגלל הריח הזה. חשוב לי שהגוף והבגדים יריחו תמיד טוב".
איך את מטפלת בשיער?
"חופפת יום כן ויום לא, כי השיער מתלכלך לי מהר מהקרמים שאיתם אני מסירה את האיפור. מאוד מקפידה על שיער נקי וריחני. משתמשת עכשיו בשמפו סרפד, שהספר שלי הדר חדד נתן לי. עוד הייתי לקוחה של אביו דרור. פעם בחודש אני מגיעה למספרה שלהם לעשות צבע. יש לי גם את אורן וקנין, ספר שקרוב יותר לביתי. חומד של אנשים, תמיד מסדרים לי את השיער ואף פעם לא יביאו פפראצי. לרוב אני אוספת את השיער ובזה זה נגמר".
איזו עצה היית נותנת לעצמך הצעירה?
"רק דבר אחד: להשלים את הלימודים הפורמליים. כל החיים אני עובדת על השלמת פערים בהשכלה, כל הזמן מלמדת את עצמי שפות וקוראת המון. לאושרי הגדול, אני לא מפסיקה להתעניין ולהסתקרן ונוסעת הרבה בעולם".
סטיילינג: לימור ריחאנה | איפור לצילומי סטילס: נטע שרוני למאק | שיער: הדר חדד | עוזרת סטיילינג: יסמין טוחן
בגדים: קימונו, אטרו, מכנסיים, וינס - פקטורי 54 | גופייה שחורה, זארה | חולצה אדומה, עדי בנג'ו (רוחמה 8, מתחם נגה, יפו) | חולצה לבנה, מאיה נגרי | עגילי אבנים, פאולה ביאנקו | סט עגילי ושרשרת זהב וסט עגילי ושרשרת פנינים - פדני
ומה גילינו על דליה מזור מול המראה?
