בספטמבר האחרון, קצת לפני ראש השנה, היה יובל אברמוביץ'' טרוד בהגהות אחרונות לרומן החדש שלו, "שנת המתנות" והתרוצץ בין ההרצאות שהוא מעביר על הגשמת חלומות. באחד הימים סיים הרצאה וקיבל שיחת טלפון מטלטלת. אמא שלו, תמר, נשלחה לחדר מיון בעקבות תוצאות מדאיגות של בדיקות דם. מגיל 45 היא עושה כל שנה, כמו שעון, בדיקות דם שגרתיות. הפעם שום דבר לא היה שגרתי. החיים השתנו ברגע כאשר התקשרה אליה מנהלת המעבדה ואחר כך גם רופאת המשפחה. היא הביטה בשעון והמתינה שבנה היחיד יסיים את ההרצאה שלו כדי להודיע לו שהמצב לא להיט.
"יצאתי מהרצאה כשאמא התקשרה מהמיון", נזכר יובל. "מאותו רגע זה הפך לאירוע מתגלגל. הרופאים ראו פגיעה במח העצם, בכבד ובלבלב, לא ידענו מה קורה ובמקביל מצבה בשנייה מידרדר, היא לא יכולה לזוז ונהיו לה שטפי דם. היא שכבה חודש בבית חולים בלי אבחנה, ואחרי יום חמישי אחד, שבו התעלפה פעמיים בבית החולים, הרמתי קול. השעה הייתה אחת בלילה וצעקתי 'אני רוצה עכשיו תשובות'. באותו רגע לקחו אותי לחדר ואמרו לי".
יובל אברמוביץ', האיש שמלמד אנשים להשתמש בעוצמות הפנימיות שלהם כדי לממש את חלומותיהם, עמד לראשונה בחייו בסיטואציה לא מוכרת: אמא שלו אובחנה כחולת סרטן ריאות עם פגיעה במח העצם וגרורות בכבד ובלבלב.
מה הרגשת?
"הייתי בהלם. שאלתי את עצמי מה עושים, והתחלתי להפעיל את הקשרים שיש לי - רופאים, בתי חולים. השמים נפלו אחר כך. לקח לי זמן לעכל את זה, ואני עוד מהצד. אמא שלי היא הגיבורה של הסיפור הזה".
דוגמנות מאוחרת
רוב הזמן יובל (42) הוא הגיבור של חייו ואושיית פייסבוק מוכרת, שיש לה כמאה אלף עוקבים (באינסטגרם עוד כ-20 אלף). סופר, גורו העצמה, מרצה, אב לשתי בנות (שירה, עשר וחצי ונוגה, חמש וחצי) בהורות משותפת עם טל, ידידה שהפכה למשפחה. לפני שנתיים, כשאמו חגגה יום הולדת ,60 היא החליטה בעידודו להגביר ווליום בפייסבוק, פרסמה את חלומה להיות דוגמנית והחלה מאז בקריירה צנועה שכללה תצוגות בשבוע האופנה הישראלי והפקות אופנה, חלקן בהתנדבות. היא רצתה עוד משהו להתרגש ממנו, אולי כי הג'וב שלה ב-22 השנים האחרונות - עוזרת אישית של דורון סבג, הבעלים של חברת - ORS כבר לא הספיק. ואז החלה לרדת במשקל. "כולם סביבי, כולל יובל, האשימו אותי שאני לא אוכלת בגלל הדוגמנות וכעסו עליי", היא אומרת, "זה כאב לי מאוד. מישהי אמרה לי, הנה האנורקסית באה. אמרתי לה, 'אני חושבת שאני חולה', ולא ידעתי עדיין".
בימים אלה היא אחרי סשן כימותרפיה ראשון. בדיקת PET CT הצביעה על צמצום משמעותי של הגידול בריאה ב-50 אחוז, והגרורות נעלמו לגמרי. תמר מקווה לנצח את הסרטן ונמצאת בחופשת מחלה. היא יושבת איתנו בדירת הקרקע המקסימה של בנה המוצלח, המקושטת בתמונות וחפצי אמנות וספרים, והשניים מתכננים את חופשת הקיץ המשותפת שלהם.
אבל בעצם צריך להתחיל לפני שמונה שנים. יובל אברמוביץ', שהיה כבר שחקן ("השיר שלנו") ועיתונאי בשבועון "פנאי פלוס" ואפילו פרסם שלושה רומנים קלילים, ראיין את עומרי חיון, בלוגר רכילות, והחליט להשתעשע עם בלוג משלו. הוא קרא לו "הרשימה", הציב בו עשר מטרות לשנה הבאה והזמין אנשים לצעוק את החלומות שלהם ולהצטרף אליו עם הרשימות שלהם. תוך זמן קצר פרסם את "הרשימה" בעזרת מימון המונים של 25 אלף שקל, כי אף הוצאה לא הסכימה לפרסם אותו. מאז הוציא לאור עוד תשעה ספרים (13 בסך הכל) שנמכרו, לדבריו, ברבע מיליון עותקים. את "הרשימה" מוכרים ב-20 מדינות, כולל סין, ארצות-הברית, צרפת, איטליה ודרום קוריאה. בימים אלה, לדבריו, הוא במגעים עם הוצאות במצרים ובעיראק.
הפיכתך למפעל של איש אחד - כמה זה מעורר אנטגוניזם?
"חברה שלי אמרה לי: 'מישהי הסירה אותך בפייסבוק'. שאלתי 'למה, כי אני חופר?' היא ענתה: 'לא, כי אתה עושה'. נו, אז לא לעשות? זה אני. פעם הייתי מתנצל בפני הברנז'ה שאני כותב מלא ספרים, כי ספר אמור להיכתב פעם בחמש שנים, ואתה גם אמור לסבול במהלך הכתיבה. הפסקתי להתנצל. החיים קצרים ומשתנים ברגע, אפרופו המחלה של אמא".
יום כן, יום לא
סיפור חייו יכול לשפוך אור על המסלול שעבר ועל הקשר המיוחד עם אמו. בגיל שבע וחצי התגרשו הוריו, גננת ואופטיקאי מבת-ים. זה קרה בתחילת החופש הגדול לפני כיתה ד'. אביו עבר לתל-אביב. אמו, תמר, נשארה בבת-ים. הם חיו, ילד ואישה, בשכונה בורגנית ממוצעת, בתקופה שבה כמעט אף אחד לא התגרש. "ואני הייתי בכותרות של השכונה וברכילויות", מחייכת תמר."כשאמא שלי סיפרה לי שהם מתגרשים, התגובה שלי הייתה 'אוקיי', ולא דיברנו על זה יותר", נזכר יובל, "כל מצב בחיים תלוי באיך אתה מדווח למישהו את הדבר. אם אמא שלי הייתה אומרת לי, 'אל תשאל, אנחנו מתגרשים' בטון דרמטי, הייתי אומר, 'אוי לא'. אבל אנחנו לא אנשים דרמטיים".
קשה לי להאמין שלא חווית איזשהו קושי, שלא רצית עוד אחים. אנחנו מדברים על שנות ה-.80 גירושים היו אירוע חריג.
"נשבע לך. מי רוצה עוד אחים? כל מי שאני מכיר מסביבי מסוכסך עם האחים שלו. מעולם לא רציתי עוד אחים. תשמעי, אני יודע שלפעמים לאנשים מהצד אני ואמא שלי נראים לא אנושיים, לא פגיעים, חסינים, שהכל עובר לידינו. זה לא נכון. ברור שאנחנו נפגעים ועצובים. כל אחד מאיתנו עבר טלטלות".
אחת הטלטלות שעליה מדבר יובל בהרצאות שלו היא תאונת עבודה שעבר בגיל 16 כשהחליק על כתם שמן במסעדה שבה עבד כמלצר. "איבדתי את התחושה ברגליים והפכתי למשותק". את כיתה י"א העביר בבית, ישוב על כיסא גלגלים. כשנעמד על רגליו לאחר שנה, כולם שאלו איך זה קרה. "יש את ההסברים הרפואיים ויש את ההסבר שלי - אני הייתי אופטימי להחריד. נער תמים, מטומטם בקטע חיובי. מישהו מהצד יגיד, 'איזה אנשים מנותקים מהמציאות'. יודעת מה? אני חי בסרט של וולט דיסני שיצרתי לעצמי. כל אחד יכול לנקות את הסביבה שלו מאנשים מגעילים, רעילים ושליליים".
אמו הייתה ונותרה האדם הכי קרוב אליו. "כל מה שעובר עליי היא יודעת. כשהוריי התגרשו הפכנו ליחידה אחת מגובשת. לא היה אינטרנט או טלוויזיה כמו היום, והיינו המון יחד בים עד שמונה בערב. הייתי גם ילד רחוב, בקטע טוב".
איזה קשר יש לך עם אבא שלך?
"קשר סביר, מתראים לפעמים. לא ראיתי אותו הרבה מרגע שהם התגרשו ועד גיל .18 זה היה עידן אחר, בלי סלולריים, בלי מחשבים וסקייפ. אמנם הוא עבר רק לתל-אביב, אבל בשבילי זה עדיין היה רחוק. אין לי כעס או טינה כלפיו. כשהתבגרתי הבנתי שיש הורים שלא בא להם טבעי להיות הורה. אגב, גם אני לא אבא של משחקים וברביות. אני אבא של שיחות על העצמה".
טיולים בכיסא גלגלים
כבר בגיל 20 הוא רצה להיות אבא. "בצבא הייתי מפקד בקורס מפקדים של חיל האוויר. כל שלושה חודשים היו לי טירונים שבאים והולכים, לפעמים מקרים קשים. לא ראיתי מה קורה להם אחר כך, רציתי לראות איך הם צומחים. פתאום הבנתי שנורא בא לי ילדים, אבל זה לא היה ריאלי, כי היו לי תוכניות להיות שחקן ועיתונאי. הייתה לי אז חברה, ואמרתי 'אם היא תיכנס להיריון, לא נורא'. בגיל ,27 אחרי 'השיר שלנו' ואחרי שסימנתי וי על כמה חלומות, הרגשתי שאני בשל לוותר על דברים, כי הורות זה לוותר".
ויתרת גם על החלום הבורגני של משפחה ובית בפרברים.
"הלכתי על פורמט אחר שמתאים לי ולחיים ולבחירות שלי. משמיים הדרך סומנה לי, כי הכרתי דרך חברה קרובה מישהי שבדיוק חיפשה את אותו הדבר, לעשות ילד עם גבר ולגור בבתים נפרדים אבל בשכנות. היה בינינו חיבור תוך שנייה, ישבנו על ספסל ברוטשילד עם קפה, ראינו שאנחנו עין בעין בגישה החינוכית שלנו, הפכנו לחברים קרובים ובמשך שנה בילינו יחד - משפחות, חברים. עשינו את שירה ואחרי חמש שנים את נוגה. אנחנו משפחה לכל דבר, עושים את החגים יחד, שני רחובות מפרידים בינינו. אנחנו חתומים על חוזה, שכל האפשרויות נמצאות בו, כולל מה אם אחד מאיתנו יעבור דירה, יחזור בתשובה או ירוויח יותר כסף מהשני. בפורמט שאני חי בו, שבו יום אחד אתה עם הילדים ויום אחד אתה נושם, הילדים הרבה יותר מאושרים וגם ההורים. הילדות שלי מאושרות מאוד, כי להורים שלהן יש זמן לנשום".
מתי דיברת עם אמא שלך על זהותך המינית?
"תמיד. היו לי חברות לאורך שנים, יפות וחמודות, והייתה לי גם מערכת יחסים רצינית מאוד. אחר כך הייתה תקופה בלימודי משחק שלימדו אותנו ששחקן חייב לחוות חוויות. הייתי בן ,22 השתכרתי לראשונה בחיי, כי אני שמרן וחננה, ואז מישהו התחיל איתי. קודם לא הכרתי הומואים ולסביות. גדלתי בבת-ים. בצבא, מיטה לידי היה לי שותף הומו, ולא ידעתי. כשגבר התחיל איתי חשבתי, איזה מגניב, חוויה מגניבה כשחקן. הייתה בינינו איזו סיטואציה, זרמתי עם זה כהרפתקה וסיפרתי לאמא שלי מיד. זה היה נון-אישיו. אחרי שבועיים ישבנו בבית קפה, ואמרתי לה, 'אני בזוגיות חדשה עם מישהו'. הייתה שתיקה כי זה היה אאוט אוף דה בלו מבחינתה, וגם מבחינתי, אגב".
תמר: "אבל לא נפלו השמיים ולא התמוטטתי".
יובל: "אמרתי לה, 'כך או אחרת, יהיו לי ילדים, ובקרוב', וזהו. היו לי מערכות יחסים אחר כך גם עם נשים וגם עם גברים. אני לא אוהב הגדרות של זהויות מיניות. לא הרגשתי צורך לדבר על זה בתקשורת ועד עכשיו סירבתי לדבר על זה, כי זה לא רלוונטי. אין עניין. אני מתאהב באנרגיה של בן אדם ולא במגדר שלו. ובכלל, סולם הערכים שלי גבוה ואני משלם על זה מחיר. לפעמים אני מרגיש כמו רבי עקיבא, שכותב כל היום ספרים במערה, עם מוסר שלא מתאים למאה ה-.21 אני רווק כבר חודש, למשל, אחרי מערכת יחסים שהסתיימה לאחרונה, ואני לא חוגג".
יש לי פן, תחכה
בחודשיים וחצי שבהם הייתה תמר מאושפזת בבית החולים, היא נעלמה מהרשתות החברתיות ואנשים החלו לדאוג. כמה ימים אחרי יום הולדתה ה-62 פרסמה פוסט על הסרטן שלה, בעידודו של בנה. "אמא הייתה מאושפזת המון זמן וידעתי לקראת מה אנחנו הולכים", נזכר יובל. "היה חודש של טיפולים, שבהם היא ירדה 15 ק"ג ולא הצליחה ללכת. תקופה קשה מאוד. אמרתי לה, תכתבי קצת בפייסבוק, זה יעביר לך זמן, יעשו לך לייקים ואת תכתבי תגובות לאנשים".
"לקח לי זמן", מודה תמר, "בסוף החלטתי להפסיק להגיד לכולם שאני בבדיקות. רציתי להוציא את הגלוי ולעזוב את הנסתר. שעה אחרי שהפוסט עלה, אי-אפשר היה לתאר את התגובות. התמיכה הזו עוזרת לי מאוד. אני לא משדרת 'מסכנה' ולא מקבלת תגובות כאלה. הפניות שאני מקבלת מאנשים שחלו בסרטן, ולא רק מבוגרים, גם צעירים וצעירות, מרגשות.
"תראי, הרבה מבני גילי, עוד לפני גיל 60 יוצאים לפנסיה והולכים להיות סבא וסבתא. בעיניי, העולם כבר לא שייך רק לצעירים. אפילו עם המחלה יש לי יותר אנרגיות מאנשים צעירים ממני. לפעמים יובל אומר לי, 'שבי'. אבל זה עושה לי טוב, לא להתעסק במחלה. כשיובל נפגע בתאונה, הייתי לוקחת אותו לטייל בכיסא הגלגלים ברחובות בת-ים, וגם היום, אני הופכת את הלימון ללימונדה ופוגשת הזדמנות לבנות את החיים שלי".
אילו מחשבות התרוצצו בראשך כשאובחנת?
"כשחליתי שאלתי את הרופאה שתי שאלות: 'האם אמות בקרוב ומה יעלה בגורל השיער שלי', כי היה לי קארה כזה. הרופאה אמרה 'הכימו ידידותי מאוד לסרטן שלך'. נתליתי בזה. פה, כמובן, אני רוצה להגיד תודה ליובי (דומעת). בשבת אחת ישבנו בבית החולים, והוא אמר לי, בעיניים דומעות, 'יהיה לך מאוד יפה קרחת', ואחר כך הוסיף 'מותר לבכות, אבל אנחנו לא נשברים. עכשיו נלחמים על חייך'. מאותו רגע אנחנו שם. סיימתי סבב ראשון של טיפול שכלל שישה טיפולי כימו, ועכשיו חזרנו מסוף שבוע בווינה".
יובל: "אמא לא אוהבת שאני אומר את זה, אבל בכל התקופה שקדמה לאבחון הסרטן, היא לא רק רזתה, אלא גם הייתה מאוד מבולבלת".
תמר: "אני לא חושבת".
יובל: "מה לעשות, אמא? למה את עושה פרצוף? בדיעבד, והרופאים גם אמרו, שכל הגוף היה מזוהם, וכן, הייתה איזו תקופה שהיה משהו בתקשורת מולה, היא האריכה במילים יתר על המידה. היה לה קשה להגיע לפואנטה. חשבתי שהדוגמנות סובבה לה את הבורג, או שיש לה מניה-דפרסיה או דמנציה".
תמר, מה עזר לך בתקופת הטיפולים?
"כשעברתי משבר קשה, אמרה לי האונקולוגית, 'תמשיכי לדאוג לנפש שלך'. זה עזר. הורדתי את חלוק בית החולים, הלכתי למטפל רוחני שאחת החברות של יובי המליצה עליו, ואני תמיד מקפידה על טיפוח, מתלבשת ומתאפרת. עזר לי גם כשהנכדות באו לבקר אותי וראו שאני אותו הדבר. תשמעי, איך שהגעתי לכימו בדקתי אם יש בקניון של בית החולים מישהי שמסדרת ציפורניים, ומצאתי אחת כזו".
יובל: "היה לה בבית החולים סניף קטן של סופר-פארם (מחייך). היא הלכה עם המוט של הכימו למניקור בקניון של בית החולים. כשהיא לא יכלה ללכת, היה מגיע ספר ועושה לה פן בתוך המיטה. פעם אחת רבנו, כי רופא מומחה מגיע, והיא אומרת לו, 'יש לי עכשיו פן, תחכה'".
תמר אברמוביץ' נפטרה לאחר מאבק בסרטן ביום חמישי האחרון, 18 ביולי 2019. זה היה הראיון האחרון שלה עם בנה יובל.
