לפני כמעט שבע שנים קבר נדיר שושני את "אנה", השם שאיתו חי במשך 20 שנה כאישה טרנסקסואלית, ושב לשם שנתנה לו אמו. מעצב האופנה, שחוגג החודש 42, נולד מחדש. את סימני הגיל כמעט לא רואים עליו, גם לא את תלאות החיים והעובדה שחי במשך כמעט ממחצית חייו כאישה.
בסטודיו לעיצוב שלו בדרום תל אביב, בינות מוסכים מפויחים וסדנאות עבודה של נגרים וחרטים, הוא יושב ועומל על שמלות ערב אלטרנטיביות בעבודת יד עמלנית, כמעין ריפוי בעיסוק שמאפשר לו לחבר שפה עצמאית. שמלות הערב שהוא יוצר נראות מרחוק זוהרות וגדולות מהחיים, אך במבט קרוב מזהים בהן טכניקות של קריעה ואיחוי מחודש שיוצרות מראה סבוטאז' עכשווי – אספקלריה למצבו הרגשי של מי שהבריא משנים ארוכות במעגל הזנות ההומוסקסואלי והטרנסקסואלי. עכשיו הוא תופר לעצמו חיים חדשים.
נדיר שושני בילדותו
הוא נולד וגדל בדרום תל אביב, בן יחיד לאם חד הורית. את אביו מעולם לא הכיר. בגיל תשע כבר החל לעשות בעיות, "ילד מופרע", לדבריו, והוא נשלח לחיות לסירוגין אצל דודתו ודודו בירושלים. משם עבר לשנה בפנימייה ובגיל 13 חזר הביתה, ונשלח לבית הספר ברושים (תיכון המיועד לתלמידים עם הפרעות התנהגות ובעיות רגשיות). נקודת המפנה בחייו התרחשה בהליכה ספונטנית עם אמו ברחוב אלנבי בואכה יהודה הלוי.
"היא הסבירה לי שכאן זה גן החשמל והזהירה אותי לא ללכת לשם, כי נמצאים בו הומואים", הוא מספר, "באותו גיל כבר ידעתי שאני הומו, כך שהיא בעצם גילתה לי שהגן הזה קיים. יום אחד נסעתי עם חבר לסרט בדיזנגוף סנטר וחזרנו יחד הביתה בקו 5. הוא סיפר לי על גן העצמאות וסיפרתי לו על גן החשמל שהיה במרחק תחנה אחת. ירדנו, עשינו סיבוב וחזרנו הביתה".
הביקור החד-פעמי של השניים הפך לבילוי קבוע. מדי ערב הוא יצא לבקר בגן החשמל, מעצב את מיניותו כנער. כמה חודשים לאחר מכן נעצרה לידו מכונית. "הגבר במכונית הציע לי 50 שקל כדי שהוא 'ירד' לי ולאחר התלבטות, לבסוף עליתי איתו למכונית. 50 שקל היו אז הרבה כסף. משם זה נהיה 400 שקל לערב, 600 שקל לערב, סכומים שבגיל 14 היו עבורי לא מעט. את כל הכסף החבאתי מאמא שלי. הייתי קונה בגדים, עדשות ירוקות, צבעוניות, מה שהיה טרנדי אז; מחביא הכל ומתלבש בצורה מוחצנת מחוץ לבית".
בתוך שנה כבר האריך שיער. תווי הפנים העדינים ומבנה הגוף הרזה סובבו אחריו לא מעט ראשים ברחוב, שהתבלבלו לחשוב כי מדובר בנערה צעירה. "באותו זמן התחילו ההורמונים. הייתי מגלח את הרגליים, והחזה טיפה גדל", הוא משחזר, "הכרתי בחור, עברתי לחיות איתו ועזבתי את הבית לצמיתות. לבית הספר לא חזרתי, אחרי שבכיתה י' חברה מהכיתה ראתה אותי בשורטס מחוץ לגן העצמאות".
"בהתחלה יש שבע שנים של אופוריה"
המרחק מגן החשמל, שבו עבדו זונות ממין זכר, לפינת הרחובות רוטשילד ויבנה, שם עבדו אז טרנסקסואליות, היה קצר – חמש דקות ברגל, והכסף הקל הפך לממכר. "הרגשתי הדבר הכי סקסי ביקום, 'וולקאם טו פרדייז'", הוא מספר, "זה נהיה הבורסה, תל ברוך, אלפי שקלים בערב. הכסף מעוור אותך. בגיל 21 אמא שלי נפטרה בבום. היא הרגישה לא טוב ביום שלישי, וביום שישי לפנות בוקר מתה. עד היום אני לא יודעת ממה, כי סירבתי לניתוח הגופה לאחר המוות. בגלל שעזבתי את הבית שהיא קיבלה ממשרד השיכון ולא נשארתי לגור בו, הפסדתי את הדירה: 110 מ"ר בדרום תל אביב".
השיחה עם נדיר מזגזגת בין לשון זכר לנקבה, כשהוא משייט בין העבר להווה. הוא לא שופט את עצמו, לא מצטער על חייו הקודמים. לאחר מותה של האם, השתיל סיליקון בחזה והתגורר בתל אביב. כמויות אדירות של כסף החלו לעבור תחת ידיו, ובגיל 29 עבר לחיות על קו לונדון-תל אביב במשך שש שנים. "עבדתי בסוכנות אקסקלוסיבית ועשיתי סכומים שמתחילים ב-250 ומגיעים עד 2,500 ליש"ט למפגש. גרתי בשדרות סלואן בצ'לסי (אחד מאזורי היוקרה של העיר, א"י) ואת כל הכסף בזבזתי על בגדים, מותגים, מסעדות. היה לי חור ביד. בארץ מימן אותי דמות מאוד-מאוד מפורסמת, שגם הוא שפך עליי המון כסף. אבל בסוף הכל עף, עד שאפילו 10 אגורות לא נשארו לי".
"הכסף ממכר, מהיר", הוא שב ומדגיש, "בהתחלה יש שבע שנים של אופוריה. אתה מרגיש נחשק, שאוהבים אותך, 'מה, בסך הכל אתה יושב במכונית ויורדים לך'. אחר כך אתה מעכל יותר. רק בדיעבד הבנתי שמכרתי את הכבוד, את הגוף ואת הנפש. הסקס עצמו נהיה מכני. עברו אצלי משהו כמו 400 אלף גברים שראיתי את כל מחלות הנפש שלהם, עד שבסופו של דבר הרגשתי הכי נורמלית מכולם. ראיתי אותם פיזית ערומים בראש ובגוף. סלבריטאים, שופטים, עורכי דין. היום שבעתי והקאתי, ומאז השינוי אין לי יחסי מין עם אף אחד. אני לא יכול להכיר מישהו סתם באיזו אפליקציה. אני מחפש קודם כל נשמה טובה".
באחד הביקורים בישראל – שהתרחש במקביל להתדרדרות מצבה הרפואי של דודתה, שהיתה לה כאם כל השנים – החלה אנה לפקפק בעתידה. "היא חלתה בסרטן ממאיר בריאות", היא מספרת בלשון נקבה, "תוך חודשיים היא נפטרה, והורישה לי את הדירה שלה בדרום תל אביב, שבה אני מתגוררת היום. כשהיא גססה בבית החולים, היא מלמלה במשך שלושה שבועות: 'מלאכים יסבבו אותך, מלאכים יסבבו אותך'. במקביל לגסיסתה, התחלתי לשאול את עצמי מה אני עושה עם החיים שלי. אני זוכרת שכמה שבועות לפני מותה הייתי במסיבה של עופר ניסים, ובארבע בבוקר התחלתי לדבר לעצמי ולשאול: מה עוד יכול להיות? אז כל ההומואיות יבואו וירימו לי איזו יפה אני? האם כך ייראו שארית חיי? לא רציתי להיות טרנסקסואלית שמזדקנת בתוך מעגל הזנות. הרגשתי אדם סוג א' שיש עליו תווית של סוג ז' ויהיה קשה להוציא אותה".
לאה שנירר בשמלה של שושני
"אמרתי לעצמי: בגוף שלך אף אחד יותר לא ייגע"
התחנה הראשונה בדרך לשיקום הארוך היתה פרויקט סלעית המסייע לנשים במעגל הזנות, שם התגלה לשושני פרויקט של עמותת "הופכות את היוצרות", המציעה שיקום אישי וכלכלי לנשים ממעגל הזנות וסחר בנשים דרך הכשרה מקצועית בתחום האופנה ושיווק דיגיטלי. הוא הצטרף למחזור הראשון והחל ללמוד תפירה ועיצוב אופנה – אהבה גדולה שליוותה אותו מילדות. "כל החיים שיפצתי את הבגדים שלי והייתי הולך עם דודה שלי לקנות בגדים", הוא אומר.
"נדיר הוא סיפור הצלחה ענק של 'הופכות את היוצרות', בן אדם ששינה את חייו מקצה לקצה", מספרת מנכ"לית העמותה לילך צור בן משה. "גם ברגעי קושי ונסיגה הוא לא ויתר לעצמו. הוא אוטודידקט רציני ועשה טרנספורמציה בלתי נתפשת, שהביטוי החיצוני שלה ברור, אבל מגיע עם ביטוי פנימי חזק מאוד: מאדם שלא מחובר לעצמו ועסוק בלרצות אחרים – הוא הפך לאדם יוצר שמביע את עצמו".
חודש וחצי לאחר שהחל בתהליך השיקום, הפסיק לעבוד בזנות. "אמרתי לעצמי: בגוף שלך אף אחד יותר לא ייגע", הוא מספר, "לא היה לי שקל בכיס, הייתי במצב שלא היה לי מה לאכול. התחלתי לעבוד במשק בית, לנקות חדרי מדרגות, עבדתי במשך שנה וחצי בחנות בדים בנחלת בנימין. במקביל הפסקתי עם ההורמונים ופחדתי להיראות כמו מפלצת בגלל השינוי הפיזי, אבל הייתי נחוש במטרה שלי".
השינוי החיצוני החל בהדרגה. במשך תקופה ארוכה חסך 12 אלף שקל כדי לממן ניתוח להסרת חזה, ובהדרגה גם קיצץ את השיער. בכל חודש כמה סנטימטרים נוספים, עד לשיער הקצר והמבולגן שיש לו כיום. הוא החל לסגל לעצמו הליכה "גברית יותר", בוחן תנועות מול המראה. במהלך הראיון הוא קם יותר מפעם אחת ומדגים שורה של פרפורמנס "גברי" שבחן בניסיון לשוות לעצמו מראה של לא-טרנסית.
"לא הייתי 'גבר' מעולם, כי התחלתי את השינוי כנער", הוא מסביר. "אז מה עושים? איך הולכים? החלטתי שאני נשאר אותו הדבר, אבל בתנועות חדות יותר. הייתי קוקסינלית, אבל לא מהמוגזמות", הוא אומר ומניף את הראש אחורה בסיבוב במעין מחווה מוחצנת, "היום אני מגדיר את עצמי כבן. גבר זו הגדרה שאני פחות מתחבר אליה".
השינוי החיצוני, שהחל בהדרגה, זכה לתמיכה מהסביבה. "התגובות היו טובות, לפחות בפנים", הוא אומר, "השאר היו בהלם". עם זאת, הוא מעלה גם שאלות על הקשר ההדוק בין טרנסקסואליות לכניסה למעגל הזנות ויותר מזה, על תהליך היציאה ממנו. האם כרטיס היציאה של אנה ממעגל הזנות היה לחזור להיות נדיר?
"התשובה היא כן. לפחות עבורי", הוא אומר, "לצערי, לפחות בעבר, החיבור בין טרנסקסואליות לכניסה למעגל הזנות היה עסקת חבילה. את טרנסית – את עובדת בזנות. היום בדור הצעיר זה כבר פחות בא לידי ביטוי. את יכולה להיות דוגמנית כמו עדן יוחנן ותאלין אבו חנא, לעבוד בסופר פארם. נהיה באופנה היום להיות טרנסית. אני רואה בנות צעירות שהתחילו את התהליך לפני שנה וחצי, ומיד טסות לתאילנד לעשות ניתוח לשינוי מין. הרבה עושות את זה בגלל לחץ חברתי וכי הן רוצות להוכיח לאחרות. אני מציע להן לחשוב טיפה, כי זה צעד דרמטי שאין ממנו דרך חזרה".
רות אסרסאי בעיצוב של שושני
השבוע הגיש שושני את מועמדתו לחממת מפעל הפיס לאופנה. אם יצליח לדלג מעל המשוכה של הוועדה, יש סיכוי גדול שתראו את עיצוביו על המסלול בשבוע האופנה הבא של תל אביב. בעבר כבר צעדה הדוגמנית יעל רייך בשתי שמלות ערב שחורות, אשר מדגימות את סגנונו העיצובי העכשווי, כמו גם מפורסמים דוגמת לאה שנירר, אושיית העיצוב מושיק גלאמין והשחקנית רות אסרסאי. בעבר התנסה בעיצוב אופנת רחוב, "הומלס קוטור" כהגדרתו, אותה מכר בבוטיק המעצבים הצעירים בדיזנגוף סנטר, אך כיום הוא מבקש להתמקצע בתחום הערב ושמלות הכלה, שם הוא מרגיש ביטחון יותר כמעצב.
מושיק גלאמין בעיצוב של שושני
"מאוד קשה להלהיב אותי בבגדים, אבל התעלפתי מהשמלות של נדיר", מחמיאה יעל רייך, שלבשה מעיצוביו בתצוגות האופנה של "הופכות את היוצרות" לאורך השנים. "כמו הרבה מעצבים, לנדיר יש עוד דרך לעשות, אבל כשנפגשנו לראשונה היה אפשר לזהות פרסונה של אמן בקנה מידה פנומנלי. הוא מצליח ליצור שמלות מרהיבות מחומרים פשוטים יחסית ולבד בסטודיו. הוא רגיש לכל ניואנס, מעורב בטוטאל לוק הכללי - מהאיפור ועד האביזרים, והבגד ישב עליי בול, מה שלרוב לא קורה עם בגדים אחרים. זיהיתי מעצב שיודע מה הוא רוצה לעשות ומכוון מטרה. הוא לא נמצא כאן כדי לבזבז את הזמן. מדובר ביהלום".
השמלות שהוא מעצב נעשות כולן בעבודת יד בסטודיו, ואין ספק כי הן מביאות איתן בשורה עיצובית מרעננת לשוק המקומי, בזכות התעקשות על טקסטיל שהוא מייצר במיוחד לדגמיו, כמו צביעה של הבד, רקמה ידנית או שזירה של חוטים. "אני רוצה שהחומר יהיה שלי, שהבד לא יופיע אצל מעצב אחר", הוא אומר לסיכום, "יש בי מיליון ואחת ישויות, ואני אוהב כל מיני סגנונות עיצוב. זוהי רק יריית הפתיחה מכיווני. אני רואה את עצמי מתפתח כמעצב שמלות ערב וכלה ייחודיות, 'וואן אוף א קינד'. איך הייתי מגדיר את הסגנון שלי? נדיר", הוא צוחק ולרגע מרצין: "בינתיים, לא מעניין אותי לעשות עיצובים מסחריים, אלא אופנה יותר אמנותית, אופנה שיש בה רגש ושתשקף אותי במאת האחוזים".
ואיך מגדל המעצב גיל יהושע דרייפוס לבד ארבעה ילדים קטנים?
