רחלי דלגדו (43), קואצ'רית ומנחת NLP, נשואה ואם לשניים, מתגוררת בהרצליה:
"בגיל 22, במועדון סלסה בתל־אביב, הכרתי את כריס. הוא הגיע לארץ מצ'ילה, והייתה בינינו משיכה מהרגע הראשון. כשהייתי בת 25 התחתנו וילדתי את נועם, היום בן 15 וחצי ואת ליאן, בת 11. לאורך השנים עבדתי בניהול מוקדים טלפוניים של חברות.
האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת
לפני חמש שנים, בקיץ של "צוק איתן", כריס ניצל יום של הפסקת אש כדי לקחת את הילדים לסרט. זמן קצר אחרי שהם יצאו מהבית, הוא צלצל אליי לעבודה וצעק: 'בואי מהר, עף עלינו אוטו'. לא הבנתי כלום. התחלתי לצרוח: 'איפה הילדים?' זה היה כמו סרט רע. הבוסית שלי שמה אותי על מונית לבית החולים, וזו הייתה הנסיעה הכי ארוכה בחיים שלי. הרגשתי כאילו הנשמה שלי לא בתוך הגוף.
התברר שבזמן שכריס והילדים חצו כביש במעבר חצייה, מישהו התנגש במכונית שעפה עליהם. כריס דחף את הילדים קדימה והציל אותם, אבל ספג פגיעה ישירה: שבר את כל הצלעות בצד שמאל, את כתף ושכם שמאל, עצם הבריח ורגל ימין. כשנכנסתי למיון, ראיתי אותו כולו נפוח ומלא שטפי דם. נבהלתי, אבל ידעתי שאסור לי להתפרק, כי עכשיו אני עמוד התווך של הבית. פעלתי על סוג של אוטומט.
כריס עבר ניתוח ברגל. הוא היה מרותק למיטה ונזקק לסיעוד מלא. הייתי לצדו 24 שעות ביממה, וכשהילדים, שנפצעו קל, השתחררו הביתה, התרוצצתי בין הבית ובית החולים. כעבור עשרה ימים הוא עבר לבית חולים שיקומי, ואחרי חודשיים וחצי השתחרר. יומיים אחרי כן הוא העיר אותי בארבע לפנות בוקר בבכי: צמחה לו בלוטה על הברך. טסנו לבית החולים והתברר שהיה לו זיהום מטורף. הוא עבר 20 ניתוחים שונים כדי לנסות להציל את הרגל. כל הסיפור הזה מוטט אותנו כלכלית: כריס כמובן לא עבד, אני לא יכולתי לעבוד וחיינו מביטוח לאומי.
שנה אחרי התאונה חזרתי לעבוד, אבל בגלל שנעדרתי הרבה מהעבודה, פוטרתי. בשלב זה הרופא הודיע לכריס שאפסו כל הסיכויים ושצריך לקטוע את הרגל. הוא פחד מאוד, בכה והתאבל. דיברתי איתו והראיתי לו את הצד החיובי - שלא יהיו לו כאבים, שהוא ילך, שהוא יוכל לעשות הכל. מבחינתי זה היה מפחיד בטירוף, אבל לא בכיתי, כי כל כולי הייתי שם כדי שהוא לא יתפרק. ברגע שהוא נכנס לניתוח, התפרקתי לגמרי. בכיתי שעתיים ברצף. הרגשתי נורא.
כיום, שנתיים אחרי הקטיעה, כריס עדיין בשיקום, עדיין לומד להסתגל לפרוטזה ולפעמים מתנייד בכיסא גלגלים. הוא סובל כאבי פנטום וכאבים בגדם 24 שעות ביממה.
לאורך חמש שנים ליוויתי אותו, דיברתי עם רופאים, טיפלתי בניירות, בתרופות, בפן המשפטי, בביטוח הלאומי. זה פול טיים ג'וב, שעדיין לא נגמר. מרוב שהתרוצצתי, רזיתי 22 קילו. הלחץ עשה את שלו. רופאת המשפחה שלי החליטה שאני חייבת למצוא מקום שיספק מענה לצרכים הרגשיים שלי, ורשמה אותי לקבוצת תמיכה של מטפלים עיקריים. בכלל לא ידעתי מה זה מטפלים עיקריים, אבל החלטתי לתת לזה צ'אנס.
הגעתי לקבוצה. סיפרתי את הסיפור שלי, וכשסיימתי ראיתי שכולם יושבים בפה פעור. מה שקרה לנו זעזע אותם. בפגישה הבאה איש אחד, בן 80 פלוס, סיפר: 'באתי הביתה וכבר לא כעסתי. הייתי יותר סבלני וחייכתי לאשתי'. הוא הצביע עליי ואמר: 'זה הכל בזכותה. החיים שלה התהפכו בשנייה והיא לא ריחמה על עצמה'. זה ריגש אותי מאוד. בלי לדעת, הצלחתי לתת למישהו כוח ופרספקטיבה.
בזכות מה שקרה בקבוצה, החלטתי לקחת את הכאב למקום של העצמה. למדתי קואצ'ינג ו־NLP והתחלתי לטפל באנשים. כיום אני מגדירה את עצמי קואצ'רית שמתמחה במצבי משבר. אני מטפלת לא רק במי שעבר משבר רפואי, אלא גם במי שמטפל בו. אני יודעת בדיוק מה הם עוברים. רוב המטפלים העיקריים שמים את החיים שלהם על הולד, מרגישים שהטיפול באחר בא על חשבונם ומפתחים מרירות. למדתי שאני יכולה להיות במצב הזה מבחירה. אני בחרתי לטפל באדם שאני אוהבת, זה לא נכפה עליי.
שורה תחתונה: כשקורה משבר במשפחה, קל מאוד ללכת לאיבוד בתחושה הזו, של החושך המוחלט. לפעמים צריך שמישהו ייתן לך פנס, שיראה לך את הדרך. היום אני מבינה שכל זה קרה כדי שאוכל לקבל את המתנה הזו ולהעביר אותה לאחרים".
