בעוד כשבועיים תיסגר ההרשמה לסבב החמישי של "חממת מפעל הפיס לאופנה", במסגרתה ייבחרו עד שישה מעצבים צעירים אשר יזכו במענק כספי של עד 120 אלף שקל, מנטור צמוד והזדמנות להציג במסגרת תצוגת ה-Upcoming Designers, שנחשבת לכרטיס החם ביותר בשבוע האופנה בתל אביב. בארבע השנים האחרונות זכו שמות צעירים כמו הד מיינר, אלירן נרגסי, גל שנפלד, מוסלין בראדרס, הילי ארי, שחר אבנט, טלי קושניר ועוד רבים וטובים, להזנקה כספית, ייעוץ ארגוני ועיצובי, וחשיפה תקשורתית כתוצאה מהשתתפותם בחממה.
בכל זאת, לא בכל יום קם גוף שרואה באופנה מקומית משאב, תוך התמקדות בדור המעצבים הבא של ישראל, עם תמיכה כספית בגובה של כמעט מיליון שקל מדי שנה. בצוק העיתים של האופנה הישראלית, מפעל הפיס הוא הגוף היחיד שתומך כלכלית באופנה בצורה עקבית, והשנה הצטרף אליו משרד התרבות עם פרסים בגובה 150 אלף שקל לארבעה מעצבים, אולם אלה מיועדים למעצבים פעילים בענף וטרם ידוע אם הפרסים יוענקו מדי שנה.
בשבוע החולף עומד מפעל הפיס מול ביקורת מימין ומשמאל, בעקבות החלטתו לבטל את הפרס לסרט הזוכה בפסטיבל דוקאביב בעתיד ובחינת מעמד הפרס לסרט הזוכה של השנה, "לאה צמל, עורכת דין" של הבמאים רחל לאה ג'ונס ופיליפ בלאיש. אתמול (ראשון) בצהריים גם התקיימה הפגנה של יוצרים מול משרדי מפעל הפיס בתל אביב, שמחו על ההשתקה הפוליטית מצד מפעל הפיס, לאחר שגורמים מהצד הימני של המפה הפוליטית ונציגי משפחות שכולות הובילו מחאה ציבורית נגד הבחירה להעניק את הפרס הראשון לסרט שעוקב אחר צמל, עורכת דין ישראלית המגינה בבתי משפט על מחבלים פלסטינים.
בעוד קולם של יוצרי הקולנוע הדוקומנטרי נשמע בימים האחרונים בצורה ברורה – מעצבי האופנה הישראלים המשיכו לעסוק בנושאים הקבועים של בדים, גזרות ודיונים בגבול שבין השראה להעתקה. אף אחד מהמנטורים של חממת מפעל הפיס בשנים הקודמות או לשנה הקרובה, ובהם אנשים שלא חוששים להביע את דעתם כמו דורין פרנקפורט, מוטי רייף, ששון קדם, דוד עדיקא, מאיה נגרי ואחרים, לא בחר להתבטא בנושא; וכך גם המעצבים הצעירים. באין גוף ישראלי נוסף שתומך כלכלית ומוראלית באופנה מקומית, אנשי אופנה המשקיעים מאמצים יצירתיים וכספיים בכל קולקציה ועונה, העדיפו לשתוק.
אולי במקרה זה נראה לעוסקים בענף האופנה המקומי כי מחאת היוצרים אינה נוגעת להם – הרי אין בהכרח קשר בין סרט תיעודי לקולקציית לבוש שאמורה להימכר באופן מסחרי. עם זאת, הגבלות וצנזורה נוגעים לכולם, והבחירה להפריד את האופנה מתרבות ויצירה עלולה לפגוע בסופו של דבר במעצבים עצמם. תסריט שבו קולקציות שיכללו אלמנטים מהלבוש היהודי-דתי, כפי שיצר אלירן נרגסי, או שימוש בכאפיות, כפי שראינו לא מעט לאחרונה אצל מעצבים ישראלים, ימצאו את עצמן תחת ניסיונות השתקה – אינו דמיוני לחלוטין. ומי יעמוד לצדם כשהם מככבים בעמוד הפייסבוק של "הצל" או נאבקים על תמיכה ממוסדות המדינה?
חמור מכך, מהלכי השתקה עלולים לגרום ליוצרים לצנזורה עצמית, על מנת לזכות במימון. מצד שני, בישראל מעטים המעצבים שבוחרים לדון בסוגיות שנויות במחלוקת באמצעות לבוש או אביזרים, ואולי זו הסיבה שהם מדירים את רגליהם מהמחאה הנוכחית.
