עם ההתעוררות של רעיון הלאומיות, במהלך המאה ה-19, התגבש קונגרס ציוני שהיה הכינוס המרכזי של נציגי היהודים והציונים בעולם. הקונגרס הראשון, ביוזמתו ובהנהגתו של בנימין זאב הרצל, מי שנחשב לחוזה המדינה, התכנס ב-1897 בבזל, שווייץ, ומטרתו הייתה לרכז את התומכים בתוכניותיו של הרצל ולהוות בסיס להרחבה של תנועה ציונית מאורגנת. אחד הקונגרסים הבולטים היה השישי, שנערך ב-23 באוגוסט 1903: הקונגרס עורר את אחד הוויכוחים החשובים בתולדות העם היהודי וגרם לאיש שהאמין כי "אם תרצו, אין זו אגדה", לפקפק לרגע בחזון.
במרכז הקונגרס השישי עמדה תוכנית אוגנדה, שביקשה להקים את ההתיישבות היהודית במזרח אפריקה הבריטית ולא על אדמת ארץ ישראל. הרצל התייחס אליה בנאום הפתיחה שלו: הוא סקר את ההחמרה במצב היהודים באירופה ואת רדיפות היהודים במרוקו והציע לשקול את ההצעה הבריטית בנוגע לאוטונומיה באוגנדה. "נציל נא את אלה שעוד ניתן להצילם", נימק, והוסיף שיש חשיבות רבה לניהול משא ומתן עם הבריטים ולקבלת ההכרה שלהם בתנועה הציונית. הרצל הסביר שתוכנית אוגנדה יכולה לשמש פתרון לאומי זמני למיליוני יהודים הסובלים מרדיפות אנטישמיות, כך שאין להקל בה ראש. להפתעתו, הוא נתקל בהתנגדות חריפה מצד חברי הסיעה הרוסית בקונגרס, שטענו כי הוא ויתר על הרעיון הציוני, והכריזו עליו כבוגד.
צפו בכתבה בנושא:
מנחם אוסישקין, ראש הסיעה הרוסית, שהתנגד נחרצות לתוכנית אוגנדה, כינס עם סיום הקונגרס ועידה דחופה בחרקוב (14-11 בנובמבר 1903), שבסופה הוחלט להגיש להרצל אולטימטום: ביטול תוכנית אוגנדה או פילוג התנועה הציונית. מה שחברי הוועידה לא ידעו זה שבאותה שעה ישב הרצל בביתו שבעיר האוסטרית אלטאוזה, ולנוכח המשבר שנוצר בתנועה הציונית, לקח על עצמו את מלוא האחריות וניסח מכתב התפטרות:
"11 בנובמבר 1903
"מכתב אל העם היהודי.
"הדרך מתפלגת, והפילוג עובר בחזהו של המנהיג. מזה יש להסיק את המסקנות. כשיצאתי לדרכי, הייתי איש מדינת היהודים בלבד: נעשיתי חובב ציון. בשבילי אין שום פתרון אחר של השאלה הגדולה הנקראת שאלת היהודים - חוץ מארץ ישראל. אך עם זה, אינני יכול ואינני רשאי להתעלם מכך, שיש בשאלת היהודים גם יסוד של מצוקה מרה ביותר, שהאגודות הפילנתרופיות נתגלו כבלתי מסוגלות להקל עליה. הואיל וכתוצאת ביניים של תנועתנו נתגלתה אפשרות להביא עזרה כלשהי, פשוט אינני רואה את עצמי רשאי לדחות אותה. ובייחוד שבפרק הזמן שלאחר הקונגרס השישי לא הצלחנו להתקרב אל מטרתנו, למרות כל מאמציי הכנים, שעליהם אמסור דין וחשבון לקונגרס השביעי.
"היו רגעים שבהם יכולתי להשיג משהו אלמלא אבדו קריאותיי בתוהו כקריאותיו של מי שנטרפה ספינתו. לא האמינו לי ולא עזרו לי. לבדי לא יכולתי לעשות זאת. בזמן מאוחר יותר אגלה את הפרטים ואת האחראים לדבר. היום מוכרח אני לומר כי בתקופה הקרובה לא נוכל לעשות בארץ ישראל שום דבר. 'הואיל ולא רציתם, הרי זו לפי שעה אגדה'. אבל מכיוון שאנו נמצאים ביחד, הבה נעשה לפחות משהו להצלת המצוקה ונוסיף לעורר את העם ולחזק את המעוררים. דבר זה יצליח רק אם תהיה לנו קרקע מוצקה, אבל לשם אינני יכול ללכת עם ההולכים, משום שאני חובב ציון. רק אילו חפצו כל חובבי ציון להיות איתנו, הייתי יכול להוסיף לשאת על ראשי את הכובע הכבד של מונומאכוס (ביוונית: לוחם זירה - ט"ע), לנהל עניין אפריקה. אם יגיעו הדברים לידי פילוג, יישאר ליבי עם הציונים, ושכלי עם האפריקאים. זוהי מחלוקת כל כך קשה, שעל ידי התפטרותי בלבד אוכל ליישבה. אעזוב אפוא את התנועה כשהיא נמצאת בהצלחתה החומרית, וזה מותר לעשות.
"יצרתי בכוחותיי הצנועים מכשירים אחדים בשביל העם היהודי המעורר. גם אינני פורש בשום פנים ממורמר או בלתי מרוצה. אמנם, הרבה פעמים נלחמו בי וחירפוני, אך מאחר שגם אויביי הגרועים ביותר מעולם לא יכלו לרנן עליי, שביקשתי או מצאתי טובת הנאה חומרית לעצמי בתנועה הזאת, הרי יכולתי לשאת את ההתקפות בשלוות נפש. כנגד זה נתעשרתי. קיבלתי שכרי הרבה יותר ממה שהייתי ראוי - באהבתו של עמי, אהבה שבמידה כזאת נפלה בחלקם של אנשים שהיו ראויים לה הרבה יותר ממני, רק לעיתים רחוקות. לי אין מגיע עוד ולא כלום. העם הזה טוב הוא, אבל לצערנו, הוא גם עם אומלל מאוד. אלוהים יוסיף להיות בעזרו".
צפו בסרט תיעודי קצר על הרצל:
את המכתב הזה לא הספיק הרצל לפרסם, מכיוון שזמן קצר אחרי כתיבתו נודע לו שגם בקרב המתיישבים הבריטים במזרח אפריקה וגם בקרב חברי הסיעה הרוסית בקונגרס הציוני, הדעות עדיין חלוקות, ולפיכך הוא החליט שעליו להמשיך בתפקידו ולנסות להביא לאחדות העם. הבריטים הציעו אזור חלופי, אבל ככל שעבר הזמן, רבו הקולות שמשכו לכיוונים אחרים, וההצעה נעשתה פחות ופחות ממשית.
ב-11 באפריל 1904 התכנסה בווינה "ועידת הפיוס" שנועדה ליישב את ההדורים בין צירי התנועה הציונית. בנאום הפתיחה שלה הבהיר הרצל: "נקודת ההשקפה האישית שלי הייתה, ומוסיפה להיות, שאין לנו רשות לדחות סתם הצעה כזאת ולהשליכה מעל השולחן, בלי לשאול את פי העם, אם הוא רוצה בכך או אינו רוצה". בסוף הוועידה הוחלט לא לדחות את תוכנית אוגנדה אלא להוציא לפועל החלטה שהתקבלה בקונגרס השישי ולשלוח משלחת חקר שתבדוק את הטריטוריה שהציעו הבריטים. הרצל לא הספיק לשמוע את מסקנות המשלחת, שכן זמן קצר אחרי הוועידה הידרדר מצבו הבריאותי, וב-3 ביולי 1904 הוא נפטר. למרות האבל ותחושת המשבר, התנועה הציונית החליטה להמשיך לקיים קונגרסים ולדבוק בחזונו של הרצל בניסיון להגשים את הרעיון הציוני.
בינואר 1905 התכנס הקונגרס הציוני השביעי והחליט על פי המלצת המשלחת לדחות סופית את תוכנית אוגנדה ולשוב אל התוכנית המקורית שהתגבשה בקונגרס הראשון, לפיה הציונות תשאף להקים בית לעם היהודי בארץ ישראל, לא בשום מקום אחר.
גם בן גוריון כתב מכתבים - ודווקא רומנטיים. הקליקו על התמונה:
