לפני כמה שבועות הגיע זוג לקליניקה הניו־יורקית של הפסיכולוגית אסתר פרל. הם התחילו כרומן, היא הייתה המאהבת שלו כשהיה נשוי, עד שעזב את הבית והתחתן איתה. 37 שנה ביחד. לפני 13 שנה היא גילתה לחרדתה כי האיש המשיך לנהל רומנים גם בנישואים שלהם.
"הוא הבטיח לה שהוא ישתנה, ואחרי המשבר הזה היו להם שנים נפלאות", נזכרת פרל. "לא מזמן היא גילתה ששום דבר לא השתנה והוא ממשיך לנהל רומנים. עכשיו השאלה היא האם מה שהם חוו זו אמת, או האם עכשיו, כשהיא יודעת שהוא המשיך, זה שולל את כל מה שהם חוו?"
מה את חושבת?
"אני חושבת שזו אחת השאלות הכי מורכבות. הם מנגנים מוזיקה ביחד, יש להם עשרה נכדים וחיים שלמים. האם הכל היה שקר?"
האזינו לכתבה המלאה (הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת)
אני מנחשת שבקליניקה שלך ניגבת הרבה דמעות וגם שמעת תירוצים מקוריים לבגידה.
"כן. אחד אומר שבגידה זה רק במדינה שאתה חי בה, אחר אומר שהייתה לו מאהבת בגלל שהוא ואשתו שוכבים רק פעם בחודש, אחרת אומרת שמותר לה כי בעלה לא מנשק אותה. לכל אחד יש צורה להגיד, זה בסדר. אנשים אומרים: 'זו לא בגידה כי לא גמרתי', או 'זו לא בגידה כי לא הורדתי את הבגדים' או 'זו לא בגידה כי אני לא זוכר את השם שלה'. נו, באמת".
כמעט בלי להתכוון הפכה אסתר פרל, פסיכותרפיסטית מבריקה ונוטפת סקס אפיל, לגורו לענייני זוגיות וסקס. הרצאותיה ב־TED זכו במצטבר ליותר מ־25 מיליון צפיות. היא מפיקה שותפה של תוכנית הפודקאסט ,Where Shall We Begin שבה היא מייעצת לזוגות בלייב לאוזניהם של 15 מיליון מאזינים מכל העולם, שימשה יועצת לסדרה המצליחה "הרומן" וההרצאות שלה בכל העולם הן סולד אאוט. גם בישראל נרשמה התרגשות כשהגיעה לפני חודש לכנס מקצועי באוניברסיטת בר אילן, כולל הרצאה אחת לקהל הרחב בנושא רומנים ובגידות, נושא ספרה החדש. יהודייה וציונית, דוברת עברית רהוטה, שמבקשת שהריאיון עמה יתקיים מול חוף הים בתל־אביב.
סיפור חייה מרתק כמו ההרצאות שלה: פרל, 61, נשואה לג'ק, איש אקדמיה, ואם לאדם ונעם, בשנות ה־20 לחייהם. היא בתם של ניצולי שואה, ילידת בלגיה המתגוררת בניו־יורק. היא למדה לתואר ראשון בפסיכולוגיה וספרות צרפתית באוניברסיטה העברית בירושלים, ולתואר שני בארצות־הברית. ב־35 השנים האחרונות היא מטפלת זוגית ומשפחתית, בעלת קליניקה בניו־יורק, ובעבר הייתה מרצה בכירה במחלקה לפסיכיאטריה ובתוכנית הלאומית ללימודי טראומה באוניברסיטת ניו־יורק.
במשך שנים נשארה פרל מתחת לרדאר התקשורתי. ב־2003 כתבה מאמר שהיכה גלים ושינה את חייה: In Search Of Erotic Intelligence, שהושפע מפרשת מוניקה לוינסקי וביל קלינטון. במאמר יצאה חוצץ נגד השמרנות האמריקאית וטענה, בין היתר, שכמו כל שפה, גם את השפה הארוטית צריך ללמוד. "קלינטון אמר: 'לא עשיתי סקס עם האישה הזו'", מחייכת פרל, "כי אם אין חדירה אז אין סקס. מובן שלא הסכמתי עם זה. להקטין את המיניות לנושא גניטלי של חדירה, זו ההגדרה הכי גברית שיש על מיניות. זה כמו להגיד שאפשר לנגן בגיטרה עם מיתר אחד. יש לנו גוף שלם עם כל מיני צלילים ורגישויות. מישהו כותב סימפוניה עם תו אחד?"
פרל הותקפה מכל הכיוונים ולא נבהלה. במקום זאת היא כתבה ספר שלם על הנושא, "אינטליגנציה ארוטית", שהפך מיד לרב מכר עולמי ותורגם ל־27 שפות. פרל טענה בספר שאין קשר בין אהבה עמוקה וארוכת שנים ובין תשוקה וארוטיקה, ושאינטימיות רגשית אינה ערובה לסקס טוב. נהפוך הוא: ארוטיקה דורשת נפרדות, לחצי היומיום של זוגות מחסלים את התשוקה, וגם ההורות פוגעת בה ובדימוי העצמי שלנו כיצורים מיניים.
כאשר החלה להעביר הרצאות ברחבי העולם עם "אינטליגנציה ארוטית", גילתה כי הקהל מרותק בעיקר לסיפורי בגידות ורומנים מחוץ לנישואים. התגובה שלה הייתה הספר "סיפור מהצד - בחינה מחדש של הזוגיות המודרנית", שהפך עם צאתו בארצות־הברית, ב־2016, לרב מכר של ה"ניו־יורק טיימס", ויצא כעת בישראל (כנרת זמורה דביר). ספר מרתק, שמנסה להגדיר מהי בגידה בעידן הדיגיטלי של הרשתות החברתיות, מתאר סיפורי זוגות נבגדים מתוך הקליניקה שלה ומסביר איך משתקמים. פרל טוענת בספר שצריך לפתוח את השיח הצדקני לגבי נאמנות ולחוש חמלה כלפי כל הצדדים, ולא רק כלפי הצד הנבגד. "אני מעדיפה לקרוא לזה אי־נאמנות ולא 'בגידה', שזו מילה שגורמת לנו לראות רק את מה שצד אחד עשה לצד השני, למרות שהסיפור מורכב יותר", היא מציינת.
זוג דרעק שלא מסתדר
את הכנס שהעבירה פרל בישראל היא פתחה בשאלה לקהל: "האם הנושא של אי־נאמנות נגע לכם בצורה כלשהי בחיים?" "בכל מקום שבו אני שואלת את השאלה הזו, 90 אחוז מהאנשים מרימים את הידיים", היא מחייכת. "כלומר, רומן אסור זה לא סיפור של כמה תפוחים רקובים, של כמה אנשים מופרעים או חסרי מוסר שעושים את זה".
אז למה אנשים בוגדים?
"אנחנו אוהבים לחשוב, בעיקר היום, שאם את מחכה 15 שנה עד שאת מוצאת את בן הזוג שלך, ואת מוצאת את הבנאדם ומתחתנת איתו בשנות ה־30 לחייך, נניח - זה כבר לא צריך לקרות לך, כי כבר היו לך אחרים. ולכן אם זה קורה, משהו דפוק בזוגיות או שמשהו מת בתוכך או בזוגיות. לא נכון. הגיוני לחשוב שאם טוב בבית, אין סיבה ללכת למקום אחר - אבל זה לא עובד ככה".
אחד הדברים שאת אומרת בספר הוא: גם אנשים מאושרים בוגדים.
"נכון. אלה אנשים שמעריכים את מה שיש להם, שאוהבים את החיים שהם בנו יחד, ויום אחד חוצים את הכביש שאף פעם לא חשבו לחצות. אלה האנשים שאומרים: אני אוהבת את בן הזוג שלי, ויש לי רומן. זה לא מתאים להיגיון הקליני, זה לא תמיד יפה וזה יכול להיות הרסני. למה הם עושים את זה? המילה העיקרית שאנשים שניהלו רומן אמרו לי בכל העולם, זה שהם מרגישים חיים. הם לא דיברו על סקס, אלא על חופש, ושחזור של חלקים בעצמם שכבר לא ידעו שעדיין קיימים. הם לא רוצים לעזוב את האדם שהם חיים איתו, אלא את מי שהם נהיו, ולמצוא חלקים של עצמם מחדש - ולפעמים קשה לעשות את זה באותו מקום זוגי קבוע ומושרש".
פרל מונה שני מצבים בזוגיות שדוחפים אנשים לבגידה. "הראשון הוא ניכור, כשהזוג מנוכר ויש מרחק גדול ולא קורה כלום ביניהם; או שהם נמצאים כל הזמן בקונפליקט, מתווכחים ולא נושמים, מתקיפים, מתגוננים ומעבירים ביקורת. כשאת בזוגיות של התקפה־התגוננות, את מוצאת יום אחד מישהו שמחבב אותך, רך אלייך, צוחק מהבדיחות שלך, מלטף, מסתכל לך בעיניים, מעריך אותך, מנשק אותך. את לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הרגשת דבר כזה. במצב של ניכור זה אותו הדבר: אתה פתאום נזכר מה זה שמישהי נוגעת בך, אתה כבר לא זוכר שזה עוד בכלל קיים בתוכך. זה לא סקס - זה חום, התעניינות, חיבה, תשומת לב. כל מי שחושב שרומן קשור רק בסקס עצמו, טועה".
גם אצל גברים?
"ועוד איך. גם לסקס טכני, פנימה והחוצה, יש משמעות. לכל סקס יש משמעות. גם לסטוצים. גברים ונשים נמצאים באותו מקום. התפיסה שגברים יכולים להפריד סקס מרגשות, אני לא מאמינה לה בכלל. אני מבינה שזה מה שגברים למדו לעשות, אבל זה לוקח מהם הרבה מאמץ. הסקס זה הדלת שבה הגבר נכנס כדי לקבל סיפוקים לצרכים ש'אסורים' לו חברתית, כמו רכות והיקשרות. לאישה יש 'רישיון' לרגשות, וחס וחלילה שהיא תגיד שהיא אוהבת להזדיין".
התפיסה לגבי נשים היא הפוכה: שהן לא מסוגלות לנתק רגש מסקס.
"אם זה היה נכון, רוב הנשים – אם הן בזוגיות טובה - היו צריכות להיות מלאות תשוקה בבית. אז למה הן מאבדות את התשוקה ואין להן עניין בסקס עם הבן אדם שהן אוהבות? אין קשר בין אהבה ומחויבות ובין תשוקה. ונשים מתעייפות במונוגמיה הרבה יותר מהר מהגברים. זו תגלית שעלתה ממחקרים. הגבר ממשיך להיות מעוניין בבת הזוג שלו לאורך שנים, והתשוקה שלו יורדת באטיות. אצל האישה התשוקה יורדת בחדות. זו עובדה".
פרל מונה עוד שורה של גורמים שעלולים להוביל לבגידה. למשל, מוות. "כשמגיע אליי מישהו אחרי שניהל רומן, אני שואלת מיד אם הוא איבד מישהו בשלוש השנים האחרונות, כי אני שואלת את עצמי, למה היום? אותו זוג דרעק שלא מסתדר ולא מקיים יחסים, הוא כבר ככה 12 שנה, אז למה עכשיו? הרבה פעמים זה קשור למפגש עם המוות או חדשות לא טובות אצל הרופא, מצב של פיטורים בעבודה, או ילדים שעוזבים את הבית – לאן שתסתכלי תמצאי אובדן או מעברים בחיים. לפעמים זה גם קידום בעבודה, שהוא סוג חדש של כוח, או שאני מנסה להיכנס להיריון".
כלומר, רומן הוא גם עניין של טיימינג?
"כן. הרי זו לא פעם ראשונה שמישהו מסתכל עלייך או מישהי מסתכלת עליך, אז למה עברת את הקו דווקא ברגע מסוים? תשוקה זה גם עניין של קונטקסט. אותה אישה שיושבת עם בן זוגה אצלי בקליניקה ואומרת שהיא לא מרגישה כלום, ולא חסר לה סקס, ושהיא יכולה לוותר על סקס כל החיים מעכשיו, זו אותה אחת שתנהל בעוד שבוע רומן, ותגיד לי: 'לא ידעתי שזה עוד קיים בתוכי', 'התעוררתי'. זה לא 'את כזאת וזהו'. זה 'את כזאת במסגרת הזו, עם בן הזוג הזה, בשלב הזה של החיים שלך'".
האם זה נכון שפעם בוגד - תמיד בוגד?
"לא. רוב האנשים הם לא בוגדניים סדרתיים. רוב האנשים שניהלו רומן היו נאמנים במשך עשר, 15, 20 שנה, ויום אחד מחליטים לחצות את הקו. הם לא חשבו שיחצו אותו. הרומן הזה שם אותם בקונפליקט עם הזהות והערכים שלהם, אבל משהו דחף אותם, והם לא מצליחים להסביר אותו לעצמם".
150 מכתבים מהמאהב
לדברי פרל, בגידות ורומנים אסורים היו בכל המודלים של הזוגיות עד היום. "הם חלק אינטגרלי מזוגיות, ותמיד הייתה אובססיה כלפיהם. זה הצל שמלווה את הזוגיות לאורך ההיסטוריה", היא אומרת. אז מה השתנה? ראשית כל, מוסד הזוגיות עצמו עבר טלטלה אדירה. "לאורך כל ההיסטוריה התחתנו כדי לקיים יחסי מין בפעם הראשונה. היום את מתחתנת כדי להפסיק לקיים יחסי מין עם כל האחרים", מסבירה פרל. "זו מהפכה. מונוגמיה הייתה פעם אדם לכל החיים. היום היא אחד בכל פעם".
השינוי הנוסף הוא כמובן הטכנולוגיה. "פעם חיכית שהסבתא תמות כדי לגלות במגירה שלה 150 מכתבים מהמאהב. היום את יכולה לבגוד יותר בקלות, אבל לא להסתיר את זה כמו פעם. הרבה יותר דברים מתגלים, ואיתם כל הפרטים. זה לא רק שאת מוצאת קצת אודם על החולצה".
פרל לא רק מבינה למה אנשים בוגדים, היא גם יודעת איך לשקם אותם לאחר הגילוי והמשבר. האמיצים שבהם מגיעים אליה לסשן טיפולי של שלוש שעות שמתרחש, כאמור, בשידור חי בפודקאסט שלה.
האם אפשר להשתקם אחרי בגידה ואם כן, איך עושים את זה?
"טיפול יכול לעזור, משום שכל אחד מהצדדים חייב להבין את המשמעות של הבגידה בשבילו. אם הצד הנבגד לא מבין את המשמעות של הבגידה ולמה היא קרתה, הוא נותר לגמרי פגיע וחסר ישע ויכול לפתח מערכת פיקוח: לבקש מבן/בת הזוג את כל הסיסמאות של הסלולריים והמחשבים, אבל אז אין אמון. הרעיון הוא לא לשים בני זוג בתוך משטר טוטאליטרי. אלה חיים נוראיים ואנשים לא צריכים אותי כדי לחיות נורא אחד עם השני".
היה מקרה שאמרת לבני זוג: אתם מקרה אבוד, אין טעם שתשקיעו בטיפול?
"הרבה פעמים. אני לא אומרת להם 'לכו להתגרש', אלא 'הגעתם אליי מאוחר מדי'. זה יכול לקרות גם כשמישהו מנסה לקחת כבר שלוש שנים אחריות על הרומן שניהל, והצד השני לא רוצה או לא יודע לסלוח. בעיניי, אם אחרי שלוש שנים אי־אפשר לסלוח, האחריות עוברת לצד שהפך להיות קורבן מקצועי. אלה לא חיים, אלא רעל".
פוליאמוריה זו תשובה אפשרית מבחינתך לזוגיות המודרנית?
"פוליאמוריה זו לא דרך לאנשים שלא מאמינים במחויבות לאדם אחד, אלא למי שרוצים שהמחויבות שלהם תימשך על ידי איזון חדש בתוך מערכת היחסים. זה לא מתאים לכל אחד, אבל זה לגמרי ניסוי מכובד וכן להרבה אנשים".
בספר את מעדיפה להימנע מגינוי גורף של בגידות, ומציעה זווית הסתכלות חדשה ולא שיפוטית. אז את בעד או נגד?
"בואי נגיד כך: הספר הזה לא בא להצדיק בגידות, וכבר יש קבוצת אנשים שכועסת עליי בעניין הזה. אף פעם לא אמרתי שזה טוב, אמרתי שטוב יכול לצאת מזה - אם מדברים ומבינים למה זה קרה, מה היה חסר לכל אחד מהצדדים בתוך הקשר, ואם מטפלים בבעיות שהוכחשו או הודחקו, כי כל אחד חשב שהצד השני אמור היה לדעת בעצמו למה זקוק האדם מולו. רומן יכול להרוג או לתקן מערכת יחסים".
