פרידה מנחמה ריבלין: "היית אור ומגדלור ומצפן מוסרי לכולנו"

לפני כשלוש שנים, במרץ 2016,  הייתה לי הזכות לפגוש את הגברת נחמה ריבלין. זה היה במרץ 2016, אחרי שפרסמנו ביום האישה הבינלאומי שער שעליו הופיעו 22 נשים שהותקפו מינית ונחשפו בפרויקט מיוחד שכותרתו הייתה "לא תאנסו אותנו לשתוק".

במחווה מרגשת במיוחד הזמינה נחמה ריבלין את הנשים ההן - שזכו במערכת לכינוי "האמיצות" - למשכן הנשיא. אני זוכרת עד היום את ההתרגשות שלהן מהזמנתה. עבורן, נשים שחלקן התביישו במשך שנים במה שקרה להן, עצם ההזמנה העבירה מסר אדיר לכלל החברה הישראלית, שלפיו אלימות מינית נגד נשים לא תעבור בשתיקה.

אבל זה לא היה רק המסר. זו הייתה היא. עם המבט הטוב בעיניה, הקשיבה קשב רב לכל הנשים שסיפרו לה, כל אחת בתורה, מי היא ומה קרה לה. עם בלון החמצן לצדה, כשהיה ברור שזה לא קל לה פיזית, ביקשה ריבלין לחבק אישית כל אחת ואחת מהן. "תבטיחי לי שתאכלי", היא הפצירה ברחלי גרינברג, שהפכה לאנורקטית בעקבות התקיפה המינית שעברה והיום לומדת רפואה. לפני שהנשים יצאו מהחדר הן התאחדו עם נחמה שוב לחיבוק קבוצתי. ובמשך זמן רב אחר כך לא הפסיקו לדבר על כמה החיבוק הזה נתן להן כוח.

תודה לך, נחמה, על שידעת ברגישותך הרבה לראות כל אדם. יהי זכרך ברוך.

קרינה שטוטלנד, עורכת ראשית, "לאשה"

נחמה ריבלין ומשתתפות פרויקט "אמיצות"(צילום: אלכס קולומויסקי)

המילים המחזקות והמכוננות שאמרה ריבלין לנשים שנחשפו בשער "לאשה"

"המפגש איתכן הוא מפגש מפעים. אתן עבורי גיבורות ואמיצות, שמעזות להמשיך הלאה למרות הפצע המדמם. יש רעידת אדמה בחברה הישראלית בכל הנוגע לנכונותן של נשים שנפגעו, הוטרדו והיו קורבן לאלימות מינית, לצאת החוצה, להעיד, למנוע את הנפגעת הבאה.

אין כמעט יום או שבוע, שבו לא קמה אישה אמיצה, ומסירה את המסווה. כמעט תמיד אנו מגלות שהיא לא הייתה לבדה, התוקף תקף גם חברות, ידידות, קולגות.

באחד הקטעים במחול ‭ "1980"‬ של פינה באוש, עומדת רקדנית בשמלה פשוטה וילדותית, מוקפת גברים מעונבים בחליפות. כל אחד נוגע בה באופן כלשהו, בסדרת מחוות קטנות החוזרות על עצמן. האחד צובט שוב ושוב באפה, אחר מלטף את ראשה, שלישי נוגע בבטנה, ברגל שלה, ביד. אף אחד מהם לא פוגע בה במופגן, פגיעה חד-משמעית וצורמת. אבל החזרתיות של הנגיעות הקטנות האלה, הספק לגיטימיות, אל מול הפאסיביות הכנועה והמבולבלת שלה, הופכת את המחול הזה לרגע אמנותי קשה מנשוא. עומס מצטבר והולך של פגיעות קטנות שנהפך לחילול גדול, מעיק, חונק.

אני פונה מכאן, לכלל הנשים והגברים בחברה הישראלית: לאף אחד אין זכות לגעת בגופכן ללא הסכמתכן או תוך כדי הטלת מרות. אם נפגעתן - אתן לא לבד. לפני הכל שתפו את החברות הטובות. מצאו את המקום שלכן להנכיח את הכאב.

החשיפה היא קשה, היא מעוררת את הטראומה החבויה, אבל רק היא תאפשר לכן להמשיך בחיים, לא לצעוד במחשכים בצדי הדרכים. המסע של מי שנפגע מינית ומחליט, באומץ, להתלונן - מפרך ומייסר. זהו מסע קשה, אך הכרחי. המציאות החברתית שבה נשים רבות כל כך, חוות פגיעות מיניות (ואני יודעת שיש גם גברים) חייבת להשתנות. אסור לנו להשלים עם ממדי התופעה. אני יודעת שעברנו כברת דרך ארוכה. אבל יש עוד דרך שעלינו לעשות. אני בטוחה שה'שער' שלכן יעורר הדים רבים. אם יש אי-שם (ובוודאי שיש) עוד שערים סגורים, שמעבר להם מסתתרות נשים חוששות, השער שלכן יעזור להן להסיר את המנעולים ולצעוד בגאווה.

תודה שהיית אור ומגדלור ומצפן מוסרי לכולנו

שני שטלריד, נציגת "האמיצות", נפרדת

"כולכן יפות מבפנים ומבחוץ. אני יודעת שעברנו כברת דרך ארוכה, אבל יש עוד דרך שעלינו לעשות". כך אמרת לנו, הגברת נחמה ריבלין, כשהזמנת אותנו, 22 הנשים שהופיעו במגזין 'לאשה' ־ 'אמיצות 2016', לבקרך במשכן הנשיא, ועל כך אני רוצה להודות לך מקרב לב. אני רוצה להודות לך על הרגישות, החמלה, ההקשבה והחיבוק. זה לא היה מפתיע שדווקא את, שפעלת למען ילדים פגועים, אמהות שכולות ואיכות הסביבה, בחרת להזמין אותנו ולהירתם גם למאבק הזה. את, שהמסר החשוב כל כך שעלה מדמותך הוא אנושיות, לפני ואחרי הכל. נדמה אפילו שהתואר "הגברת הראשונה" הביך אותך, נותרת אדם צנוע. הקול שבוקע בנועם מבית הנשיא, בזכותך ובזכות בעלך, כבוד הנשיא ראובן ריבלין, הוא קול הסובלנות, אהבת החינם, האחווה והשוויון.

אני רוצה להודות לך על שהיית אור ומגדלור ומצפן מוסרי לכולנו.

לא נשכחך. יהי זכרך ברוך.

שני שטלריד,

יו״ר אות הזדהות למען נפגעי תקיפה מינית

מרצה, מלווה ותומכת בנפגעי תקיפה מינית