איך הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב (לאייר) נשים שמנות – יומן מסע

תהליך ההתיידדות שלי עם הגוף הנשי השמן (כן, שמן, בואו נחזיר למילה את משמעותה הלא-שיפוטית) והניסיון להפוך אותו לתופעה לגיטימית בעולם איורי האופנה, התחיל בשתי אקסיומות שמלוות את חיי בנאמנות מזה שנים ומתקיימות זו לצד זו בדיכוטומיה מופלאה:

1. ב"חיים האמיתיים" אני נמשך ואוהב את הגוף הנשי מהסוג המלא.

2. כשאני חובש את גלימת האופנאי שלי, אני הכי שמנופוב שיש. או כמו שאומרים אצלנו בשנקר – ביי לולי, תרזי.

בעוד בעולם האמיתי (למחצה) של האופנה ניכר ניסיון לגוון את טווח המידות, כמו גם את אידיאל היופי הנשי, הרי שבאיורים – נאדה(איור: ארז עמירן)

הכול התחיל עם וואליס סימפסון, הגרושה האמריקאית הגרומה שגרמה לאדוארד השמיני לוותר למענה על הכתר, וגם נטלה בעלות על האמירה המפורסמת לפיה "אישה לא יכולה להיות רזה מדי" (וגם לא עשירה מדי, היא אמרה, אבל זה כבר קשור לפרויקט אחר).

עולם האופנה, כך ידוע, סוגד לכסף, עלומים ורזון. דוגמניות הן הפנים והגוף של העולם הזה, ולכן הדרישות מהן ברורות. במילותיה האלמותיות של בטי רוקאווי: "לכי הביתה ותחזרי עוד עשרה קילו פחות".

אולי הגיע הזמן להפריך את האמירה המפורסמת כי "אישה לא יכולה להיות רזה מדי"? תצוגה של המותג צימרמן, האחיות חדיד וקנדל ג'נר(צילום: Dimitrios Kambouris,Stefan Gosatti/GettyimagesIL)

גם עולם איורי האופנה חף משומן(איור: ארז עמירן)

לא אכחיש, מתחת לכובעים השונים שאני חובש בעולם הזה – מאייר, מרצה ומעצב, אני לא סתם הגריז המשמן את גלגלי הרזון, אני אחד מהגלגלים עצמם. מייצר ומפיץ דימויי גוף אחידים ופרוסים דק-דק. כשאני עומד באודישן מול דוגמנית שדופה ומורעבת, העיניים המקולקלות שלי מסכמות אותה לסך פגמיה האנושיים – הנה צלוליט, הנה שומן מותניים, הנה זרועות רופסות.

25 שנים בערך, אני מאייר אופנה ומלמד לאייר אופנה. ציירתי אולי מיליון דוגמניות, אף לא אחת מהן שמנה. למען האמת, אני לא חושב שמי מהן שקלה יותר מ-50 קילו (מצוירים) או תחזקה מידה גדולה מאפס. אני לא היחיד, כמובן. עולם איורי האופנה חף משומן. בעוד בעולם האמיתי (למחצה) של האופנה ניכר ניסיון לגוון את טווח המידות, כמו גם את אידיאל היופי הנשי, הרי שבאיורים – נאדה.

קרלי קלוס, הגרסה המאוירת(איור: ארז עמירן)

מה קורה כשמנסים "לעבות" את הרפרטואר המוכר?(איור: ארז עמירן)

אז החלטתי שהגיע הזמן לעבות את הרפרטואר המוכר ולנסות להכניס פיל (מטפורי) אל בין להקת הפלמינגוס שהיא כיום הנראות המוחלטת של הדמות הנשית המאוירת באופנה. לא רק לצייר דוגמניות שמנות, אלא גם לצייר אותן יפות ולהאמין, באמת, שהמושגים האלה דרים בכפיפה אחת. כל זאת תוך כדי שאני עושה שימוש במושגי היסוד, הקווים והנקודות שהם כלי העבודה הרשמיים של עולם איורי האופנה כיום.

ובכן – קל זה לא היה, מתברר.