מ'טליבאן' לצה"ל: הורידה את השָל, גורשה מהבית והתחילה חיים חדשים

שמחה לפיד היא צעירה חייכנית בת 18 וחצי, שבחודשים האחרונים עשתה המון דברים בפעם הראשונה בחייה: היא גלשה באינטרנט לראשונה בחייה, הלכה לסרט עם חברות לראשונה בחייה, וגם החליקה את שיערה בפעם הראשונה. כל המעשים האלה, ורבים אחרים, אסורים באופן מוחלט בקהילה שבה היא גדלה - קבוצה קיצונית של חסידי הרב אליעזר ברלנד בירושלים, שהנשים בה מכסות את עצמן מכף רגל ועד ראש ומכונות "נשות הטליבאן".

עוד בערוץ אנשים:

• המטפלת הישראלית שעברה השתלמות יוצאת דופן בהודו
• המכתב האחרון שכתב אילן רמון לפני מותו הטרגי בחלל
• הלהיט הגדול שיצר ז'אק ברל בעקבות הפרידה הכואבת מאהובתו
  

"כילדה הלכתי עם שָל שמכסה את השיער, ומגיל 14 הלכתי גם עם רעלה", היא מספרת. "עד גיל תשע הייתי בבית. לא נתנו לי לצאת אפילו לבית הכנסת או למכולת כדי שבנים לא ייראו אותי. אמא שלי לימדה אותי את התפילות בעל פה וקצת אותיות".

בגיל 17 שידכו אותה, בניגוד לרצונה, לגבר מבוגר ממנה, שלטענתה, כלל לא התעניין בה. אחרי שהנישואים עלו על שרטון, חזרה לבית הוריה, אבל גורשה ממנו כשהתמרדה והחלה להסיר את שכבות הבדים הרבות שכיסו אותה כל החיים. כיום היא מתגוררת בבית ירושלמי שממומן על ידי משרד העבודה והרווחה ומופעל על ידי אגודת ה.ל.ל, המסייעת ליוצאים בשאלה. אט-אט היא לומדת להשתלב בחברה ומנסה להשלים את מה שנמנע ממנה עד עכשיו.

הכירו את אגודת ה.ל.ל:

פתאום ראיתי שאני מדממת

כשלפיד מספרת את סיפור חייה, קשה להאמין שדברים כאלה מתרחשים מתחת לאפנו, ועוד לצעירה כה מלאת חיים. היא סקרנית ונלהבת, אבל שנים של הזנחה ונתק מהעולם נותנות את אותותיהן: דיבורה קצר ותמציתי, אוצר המילים שלה דל, מושגים רבים זרים לה. בגילוי לב היא מספרת על דברים בסיסיים ביותר שהיא צריכה ללמוד בחייה החדשים. "בבית הייתי מתקלחת עם מגבת, כי אסור שאפילו הקיר יראה אותך", היא מדגימה בתנועות יד כיצד הייתה כורכת את המגבת על גופה ומתיזה מים מתחתיה. "היינו מתקלחים בערך פעם בשבוע, ורק כשהגעתי לבית של ה.ל.ל, לימדו אותי להתקלח. עכשיו אני מאוד אוהבת להתקלח, כל יום".

המשפחה שבה גדלה חיה בעוני רב והתקיימה בעיקר מתרומות של גמילות חסדים ומחלוקת אוכל בקהילה. "לא היה בבית כלום. אני הייתי בעיקר עושה מטלות: מנקה, שוטפת כלים, מבשלת אוכל לעצמי, שומרת על אח שלי. לפעמים אחי ואני היינו עושים פאזלים של צדיקים, שאותם קיבלנו כתרומה. כשהייתי בת תשע, נפתח בית ספר לבנות של טליבאן בשם 'כתר מלכות', והרשו לי ללכת. איתי בכיתה היו עוד ארבע בנות. שם למדתי לקרוא ולכתוב, תורה ויידיש".

העלית על דעתך שאולי יש גם חיים אחרים?

"הבנות האחרות בכיתה היו שכנות שלי, והן חיו בדיוק כמוני. עמוק בלב הרגשתי שזה צריך להיות אחרת, אבל רק בכיתה ח', כשהצטרפתי לסמינר שבו חצי מהבנות היו מחסידות גור, הבנתי שיש חסידים שהם לא טליבאן, כאלה שהולכים עם פאות וכובעים. קינאתי בבנות שאין להן שָל ושיכולות לראות את העולם".

צפו בכתבה על נשות הטליבאן ועל בית הספר כתר מלכות:

לפיד לא אוהבת לדבר על העבר, אבל לצורך הראיון היא משחזרת אירועים שונים, כמו הרגע שבו קיבלה לראשונה את המחזור החודשי. "פתאום ראיתי שאני מדממת, ונכנסתי ללחץ שאולי נפצעתי שם. פניתי לאמא שלי, אבל היא לא התייחסה אליי, אז הלכתי לשכנה, והיא הסבירה לי מה זה אומר, ושעכשיו אוכל להיות אמא. בגיל 17 ההורים אמרו לי שהרב רוצה לדבר איתי. התרגשתי מאוד, וכשנכנסתי אליו, הוא אמר שיש לו שידוך בשבילי. לא רציתי להתחתן בגיל כל כך צעיר, אבל הרב אמר שהוא רואה ברוח הקודש שהבחור הזה שלי".

לדבריה, בקהילה יודעים שהרב ברלנד הסתבך בפלילים – לפני שלוש שנים הוא הורשע במעשים מגונים ובתקיפה ונידון ל-18 חודשי מאסר – "אבל אומרים שהכל שטויות", היא מספרת. "הרב עדיין מאוד משפיע, ושואלים אותו על כל דבר - מה לקנות לבית, לאיזו ישיבה לשלוח את הבן, וגם עם מי להתחתן".

ניסיונותיה להתנגד לחתונה עלו בתוהו, ומהר מאוד היא מצאה עצמה תחת החופה. חודשיים בלבד לאחר מכן התגרשה וחזרה להורים, "אבל משהו השתנה: הורדתי את השָל, ואחר כך את שאר השכבות. כשלבשתי חצאית עד הברך, אבא שלי גירש אותי סופית מהבית". היא ארזה את מעט חפציה במזוודה גדולה, ולראשונה בחייה יצאה מתחומי מאה שערים. התחנה הראשונה שלה הייתה גן הוורדים, שם הצטרפה לחבורת הומלסים, ובמשך שבועיים קיבצה נדבות בתחנה המרכזית וישנה במזוודה. כך מצאו אותה באחד הלילות שני שוטרים. הם העבירו אותה להוסטל בשם "אתנחתא", שם היא קיבלה טיפול נפשי ראשוני והתחילה להבין שאפשר גם אחרת. לאחר ארבעה חודשים עברה לבית של עמותת ה.ל.ל - וילה גדולה שבה גרים יוצאים בשאלה וזוכים לכלכלה מלאה, לייעוץ ולהכוונה בנושאים שונים, מפתיחת חשבון בנק ועד לרכישת טלפון. "כשהגעתי לשם, באה אליי אם הבית, רותי להב, וחיבקה אותי חזק", נזכרת לפיד. "זאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שמישהו חיבק אותי ככה. היום אני קוראת לה אמא. אני מתייעצת איתה על כל מיני דברים, והיא נותנת לי חום ואהבה".

לפיד עם רותי להב. "אני קוראת לה אמא"(צילום: אוהד צויגנברג)

רוצה לשכוח

הראיון עם לפיד נערך מספר ימים לפני גיוסה לצה"ל במעמד של חיילת בודדה. היא רוצה לחוות את כל מה שהחילוניוּת מציעה לה, ושירות צבאי הוא אחד מהדברים הרבים שלהם היא מצפה. "כשיגיע הקיץ, אלבש מכנסיים קצרים ואלך לבריכה", היא אומרת בעיניים בורקות. "בים הייתי בפעם ראשונה לפני שבועיים: קיפלתי את המכנסיים ונכנסתי עד הברך כדי להרגיש את המים. יש הרבה דברים שעוד לא עשיתי: עוד לא ראיתי הצגה, לא הלכתי למועדון ולא הייתי באילת. לטלפון ולאינטרנט התחברתי מהר. אני גם מכירה את המוזיקה והזמרים, יש לי חשבון באינסטגרם, ואני מעלה המון תמונות. אלה התמונות היחידות שיש לי, כי בילדות מעולם לא צילמו אותי".

מה את אוהבת בחברה החילונית?

"הכל. הכל מוצא חן בעיניי, אבל מפריע לי שמדברים הרבה על החרדים, כי זה מזכיר לי את העבר, בזמן שאני פותחת דף חדש ולא רוצה להסתכל אחורה. אני כועסת עליהם – על ההורים, על הרב, על הגרוש - ורוצה לשכוח אותם. היום אני לא חרדית ולא מאמינה באלוהים; אני עצמאית; לא מעירים לי ולא חונקים אותי".

יש לך תוכניות לאחרי הצבא?

"לא, אני עוד לא יודעת מה אעשה, אבל כרגע החלום שלי זה לטוס לחו"ל, להיות ב'אח הגדול' וללמוד לשיר. אמא שלי מעולם לא הסכימה שאשיר. אני רוצה לשיר".

גם הוא חרדי לשעבר. איך הוא נראה פעם? הקליקו על התמונה:

לעוד כתבות על ישראלים שנעים בין דתיות לחילוניות - הקליקו על התמונה (צילום: אלכס קולומויסקי)