מה עבר המשורר הצעיר במלחמה, ולמה הוא הרגיש כמו בעקדת יצחק

ב-11 בנובמבר האחרון מלאו 100 שנה לסיומה של מלחמת העולם הראשונה. באותו יום ב-1918, בשעה 11 בבוקר, נחתמו הסכמי שביתת הנשק האחרונים בין נציגי גרמניה לנציגי מדינות ההסכמה, וכל הפעולות המלחמתיות נפסקו. כניעתה של גרמניה סימנה אמנם את קצה של הקיסרות הגרמנית, אבל לא הבטיחה את קץ המלחמות, אם כי אותה מלחמה, שנמשכה ארבע שנים, כונתה בתחילתה, בתמימות מפחידה, "המלחמה שתשים קץ לכל המלחמות". כעבור 25 שנה פרצה מלחמת עולם נוספת, שכונתה לימים "השנייה".

על פי האומדן המשוער, במלחמת העולם הראשונה נספו כעשרה מיליון לוחמים וכשבעה מיליון אזרחים, נפצעו כ-21 מיליון, ו-7.7 מיליון איש נשבו או נעלמו (לעומת יותר מ-60 מיליון שנהרגו במלחמת העולם השנייה, בהם כ-50 מיליון אזרחים, כולל בין 13 ל-20 מיליון אזרחים שמתו במהלכה ממחלות או מרעב).

אחד מהרוגי מלחמת העולם הראשונה היה משורר אנגלי צעיר, וילפרד אוון, רק בן 25 במותו. במהלך המלחמה הוא לקה בהלם קרב ונשלח לטיפול בבית חולים צבאי באדינבורו, שם פגש משורר מוכר אחר, זיגפריד ששון, והתיידד איתו. לפני שאובחן ואושפז, שלח אוון לאמו מכתבים שבהם תיאר את מוראות המלחמה - את הקור המקפיא, את רגליו המדממות, את הצעדות האינסופיות בשוחות ובבוץ הטובעני, את החיילים שנפצעו או נהרגו לצידו. פעם אחת אושפז בשל זעזוע מוח לאחר שנפל לתוך בור שפער פגז, בשעה שחיפש בחשכה אחר חייל שהתמוטט מרוב תשישות. הקור היה קיצוני, ואוון ואנשיו נאלצו לשהות ימים רבים בשלג, בלי מחסה, מורעבים, בבגדים קפואים. "כבר 12 יום שלא שטפתי את הפנים ולא חלצתי את המגפיים, וגם לא ממש ישנתי", כתב באחד המכתבים. "12 יום שאנחנו שוכבים בתוך בורות, וכל רגע עלול פגז לחסל אותנו".

אוון במהלך המלחמה עם נער בלתי מזוהה. "כל רגע עלול פגז לחסל אותנו"(צילום: Evening Standard/GettyimagesIL)

אוון כתב גם שירים. את אחד מהם, "משל הזקן והצעיר", תרגם לעברית דן צלקה (מתוך ספרו "כל המסות"):

וְאַבְרָהָם הִשְׁכִּים בַּבּקֶר, בָּקַע עֲצֵי עוֹלָה וְקָם

וַיֵּלֶךְ, וּבְיָדוֹ הָאֵשׁ וְגַם הַמַאֲכֶלֶת.

וּבְעוֹדָם הוֹלְכִים, שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו, בַּדֶּרֶךְ,

פָּתַח יִצְחָק הַבֵּן הַבְּכוֹר לֵאמֹר: אָבִי,

הַבֵּט וּרְאֶה, הַכֹּל עָרוּךְ, הָאֵשׁ, הַבַּרְזֶל, הַלַּהַב,

אֲבָל הַשֶׂה בִּשְׁבִיל הָעוֹלָה אַיִהוּ?

אָז אַבְרָהָם כָּפַת אֶת הַצָעִיר בִּרְצוּעוֹת־חַגור

כָּרָה שׁוּחוֹת שָׁם וְשָׁפַךְ תִּלִים,

וְאָז שָׁלַח יָדוֹ לִשְׁחֹט אֶת־בְּנוֹ.

אַךְ־הָהּ! קָרָא אֵלָיו מַלְאָךְ מִן־הַשָּׁמַיִם וְסָח:

לַנַּעַר אַל־תִּשְׁלַח יָדְךָ,

אַל־תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה. הִסְתַּכֵּל, הִנֵּה

כָּאן אַיִל, בְּקַרְנָיו אָחוּז בַּסְבַךְ,

קוּם, הַעֲלֶה עוֹלָה תַּחְתָּיו אֶת אֵיל־הַגַאֲוָה.

אַךְ הַזָקֵן מֶאֵן לִשְׁמעַ, וְשָׁחַט אֶת־בְּנוֹ, –

וּמַחֲצִית מִזֶרַע בְּנֵי־אֵירוֹפָּה, אִישׁ לְאִישׁ.

הקשיבו לשיר בשפת המקור:

קח נא את בנך

אוון משתמש בסיפור העקדה הידוע מספר בראשית, שבו אברהם מוביל את בנו כשה לעולה. כמו בסיפור המקראי, הילד, או הנער, תוהה ושואל בתמימות היכן הקורבן הצפוי שאותו ישחטו בעוד רגע ביחד. אברהם אינו משיב, רק כורה שוחות – כמו שנאלצים לעשות החיילים הלוחמים בחזית – וכופת את בנו "בִּרְצוּעוֹת־חַגור". בסיפור המקראי העקדה אינה יוצאת לפועל: המלאך עוצר בעד אברהם ומציג בפניו את האייל, הקורבן החלופי. בסיפור המקראי נבחנת מסירותו של האב, עוצמת אמונתו הדתית, נכונותו להקריב. "קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה", מצווה עליו האל, והוא מציית, גם כשהאל פוקד עליו לחדול. בשיר זה לא קורה: בשיר אברהם "מֶאֵן לִשְׁמעַ". לרגע אינו מהסס, אינו נעצר אפילו כדי להרהר, אלא ממשיך ב"משימה" שהחליט עליה, כך מתברר, על דעת עצמו, ושוחט את בנו.

ההקבלה אל מציאות חייו של וילפרד אוון ושל בני דורו ברורה לגמרי: הבן הוא דור הצעירים, "מַחֲצִית מִזֶרַע בְּנֵי־אֵירוֹפָּה", החיילים שהועלו כשיות לעולה על מזבח המלחמה שדור המבוגרים פתח בה. וילפרד אוון היה אחד מהם. אחרי שהחלים, נשלח שוב לחזית, ובתחילת נובמבר 1918, שבוע לפני תום המלחמה, נהרג בצרפת.

למה ידידו של אוון אושפז במוסד פסיכיאטרי במהלך המלחמה? הקליקו על התמונה:

"אלה שבידם הכוח לסיים את המלחמה, מאריכים אותה במתכוון". הקליקו על התמונה (צילום: Gettyimages)