לך שזעקת לעזרה והתחננת על חייך בביתך שלך, חסרת אונים מול האדם שהיית נשואה לו, אב ילדך. לך, שלא התחתנת עם גבר אלים, אבל מצאת את עצמך נשואה לכזה. המכות לא הונחתו עלייך פתאום ביום בהיר. זה קרה במדרון תלול שתחילתו עמומה, כי זמן רב העדפת לשכוח, לקבור, להדחיק.
בהתחלה אלה היו השפלות, מילים שהוטחו בך ופגעו בך עד עמקי נשמתך, אחר כך התחילו סטירות, מהלומות, חניקות, בעיטות - הכל נספג ונבלע בתוכך, נמהל לשתיקה ולשגרה של הטיפול בילד, תחזוק הבית, עבודה. היית עייפה ומותשת מהניסיון להחביא ולהחניק את הכל ולשמור על מראית עין של משפחה רגילה.
אבל ביום שבו הוא תקף אותך, שום דבר לא היה רגיל. בדרך נס הצלחת להניס אותו החוצה בזעקות. מצאת את עצמך על הרצפה, חבולה ומאוימת, מצולקת בגופך ובנפשך.
בשארית כוחותייך נמלטת מביתך ומצאת מקלט אצל חברה שנחרדה לראות אותך. ניסית לספר לה כמה פעמים על האלימות, ההשפלות, אבל רק כשהיא ראתה אותך חבולה ומדממת - היא הבינה. גם את לא הבנת. לא ידעת כיצד להשתחרר ממנו. את כבר היית במסלול נפילה והמשכת להתרסק, איבדת שליטה על החיים שלך ולא נותרה לך ברירה.
הלכת להתלונן עליו במשטרה. לא ידעת שיעצרו אותו במשרד שלו. לא ידעת שהוא כבר מלווה בעורך דין פלילי, שמנחה אותו כיצד לפעול. לא ידעת שגם הוא יגיש עלייך תלונה במשטרה, כפי שקורה ב־90 אחוז ממקרי האלימות בין בני זוג. לא ידעת שבתוך כמה שעות יכניסו אתכם לחדר קטן ויערכו ביניכם עימות. לא ידעת שאת עלולה למצוא את עצמך בגדר חשודה ולשלם על כך. אילו היית יודעת זאת, אולי לא היית מתלוננת. אבל את ידעת שאת צריכה להציל את עצמך. ידעת שנחצה קו אדום שלא נחצה בעבר. ידעת שלא תוכלי לשוב עוד לשהות במחיצתו ולהתנהג כאילו דבר לא אירע. ידעת שלא תגדלי ילד בבית כזה, שאת חייבת לעשות את זה בשבילו.
חשבת שהיום שבו התלוננת במשטרה יהיה היום הקשה בחייך. אבל זה היה רק היום הראשון שבו עשית מעשה. הפסקת לספוג, להיות פסיבית. יצאת ממעגל האלימות. לא ידעת שכל יום שיבוא אחריו יהיה קשה יותר, ושאת תתחזקי ותתחשלי בהתאם: שלא רק שתהיי מסוגלת לעמוד באתגרים הבלתי נתפסים שהחיים זימנו לך, אלא שגם תוכלי להם, חזקה מתמיד.
שלך,
האישה שאת עכשיו
פרויקט מיוחד של לאשה: לא מרימות ידיים - מגיע לנו עולם ללא אלימות
