כשפרסמה את הפוסט הזה, לא תיארה לעצמה איזה צונאמי של תגובות תקבל ובטח שלא חשבה שתהפוך לשיחת השבוע. בתגובה היא ירדה למחתרת וסירבה להתראיין בנושא. עד עכשיו.
פרויקט מיוחד: "לא מרימות ידיים" - מגיע לנו עולם ללא אלימות
מה עבר עלייך בימים שאחרי?
"היו לי כמה שבועות לא קלים, לקח לי חודש להתאושש. היו מאות טוקבקים ואני שמחה שלא קראתי אותם. היו גם כמה ימים שפחדתי שהמסעדן הזה ישלח אליי אנשים הביתה או ינסה לפגוע בילדים שלי. הייתי כל כך במגננה. לא הסכמתי לדבר עם אף אחד, רק ברדיו, עם מיה".
סליחה על השאלה, אבל את יודעת מה אנשים תוהים: למה לא סיפרת על זה קודם?
"התקרית הזאת כל הזמן הייתה בראש שלי, אבל לא קלטתי עד כמה היא שייכת למאבק של MeToo# ושל אלימות נגד נשים. שנים חשבתי שהייתי ילדה בת 24 שלא ידעה לשלוט בעצמה, והאשמה עליי. אמרתי לעצמי, זה קורה לכולן, זה קורה למי שמפלרטטת יותר מדי. אני יודעת שאני לא אשמה, אבל לא אשקר לך, אני במאבק עם התחושות האוטומטיות האלה ששואלות מיהו הקורבן ועל מי האחריות".
"היום אני יודעת שמותר לבחורה לרצות גוד טיים. לא מגיע לה עונש על זה. אנחנו צריכות שלבנות שלנו יהיה כוח לסמוך על העולם הזה, שאם מישהו פוגע בהן, יטפלו בו. כרגע זה לא המצב".
"אין פה תחום אפור"
מיה דגן מהרהרת בימים האחרונים שעברו עליה. כמה ימים לפני הריאיון צפה ועלתה מהעבר תקיפה שעברה על ידי שחקן צעיר במהלך חזרות להצגה.
מה בדיוק היה שם?
"לפני 13 שנה שיחקתי בהצגה עם שחקן שדחף אותי על הבמה באלימות פיזית. הייתי בהלם, נכנסתי אליו אחר כך לחדר והתחלתי לצרוח עליו: 'עוד פעם אחת אתה נוגע בי, זה הסוף שלך, הבנת?' מיד הלכתי להתלונן ושמתי את זה מאחוריי. אמרתי שאני לא מוכנה לשחק איתו יותר, ולא פיטרו אותו מהתיאטרון בזמנו. מאז נודע לי שהוא עשה את זה לעוד בנות. לפני חודש מישהי שאני מכירה שלחה לי הודעה וכתבה שכשהיא עבדה איתו בהצגה אחרת, הוא סיפר לה ששכבנו, הוא לא רצה אותי ולכן המצאתי סיפור".
העלית לאינסטגרם פוסט עם צילום הסמסים שקיבלת מהבחורה ההיא.
"כשהעליתי את הפוסט סיפרתי כל מה שקרה לילדים של ערן, בן זוגי, שתומך בי בכל הכוח. הילדים שלו בני 14 ו־15, לשניהם יש אינסטגרם פעיל והם רואים כל מה שאני כותבת ועושה. כשסיפרתי להם הם שאלו שאלות, כמו איך נתת לזה לקרות? מה עם ההיא שכתבה את הסמס? צריך להאמין לה? אמרתי להם: אנשים כאלה לא ממציאים סתם".
אפשר היה להמציא אירוע כזה?
"הוא תקף אותי, זה קרה והתלוננתי. האמתלה שלו, או מה שהוא מכר לאנשים זה שאני המצאתי את כל הדבר הזה כי הוא לא רצה אותי. עשה לי שיימינג והמציא שמועה. קראתי את
הסמס שלה והתפוצצתי. אמרתי לעצמי, הגיע הזמן שהוא יתחיל לפחד. יש בנו חמלה אמהית כלפי אותו תוקף. כי מה, אגיד את השם שלו ואהרוס לו את החיים? יש לו ילדים ומשפחה".
בניגוד ללוסטיג, שהחליטה לא לחשוף את שמו של המסעדן התל־אביבי, דגן דווקא כן מתכננת לפרסם באופן מחושב ומושכל את שמו של השחקן שנהג כלפיה באלימות. היא גם התעמתה איתו אז. "יש לי רצון להפסיק את דפוס ההתנהגות הזה שחוזר, כי עוד נשים יסבלו. אני רוצה להיות הגורם שעוצר את האלימות המתגלגלת הזאת. אגב, גם בתחנת הרדיו התלוננתי על מישהו.
"זה לא קורה רק לשחקניות, ואין פה תחום אפור. אישה וגבר יודעים מתי גבר עובר את הגבול. במקרה שלי, זה לא יישאר באינסטגרם".
כמה רחוק לדעתכן צריך לחזור אחורה בזמן, כדי לחשוף שמות של גברים אלימים או מטרידים?
דגן: "אין התיישנות על התחושות הקשות. המקרה שלי קרה לפני עשור וחזר אליי בבום. כשאני רואה אנשים שהטרידו אותי מינית, אני מסתכלת עליהם, ואין התיישנות על העלבון, הכעס, האשמה והבכי שעומד בגרון. זה לא עניין של להוציא אנשים מהקבר".
לוסטיג: "יש התיישנות על הטראומה שלנו? תראי לי את הגבר שיגיד לי, די, כבר העלתה עובש הטראומה שלך".
דגן: "יאללה, אנסתי אותך לפני 20 שנה, מה את עושה מזה עניין עכשיו. תגידי תודה ששלפתי אותו מולך".
לוסטיג: "את בכלל זכית! זכית לראות את הבולבול שלי!"
בארצות־הברית שחקנים הוליוודים מטרידים מפסיקים לעבוד. קווין ספייסי עף מהעונה האחרונה של "בית הקלפים". איך זה נראה בארץ?
דגן: "בחו"ל אין סובלנות לדבר הזה. גודעים את זה בשנייה שזה קורה. תראי את הארווי ויינשטיין, שהוא האבא והאמא של הוליווד. אצלנו פושעים ומתעללים כאלה מקבלים אפילו טפיחה על השכם. אחי, יש לך אישור לעשות את זה שוב. זה מפוצץ אותי. אנחנו עסוקים בביטחון מול האויבים שלנו, אבל הביטחון הפנימי שלנו פה מעורער ברמה כזו שהיסודות מתפרקים. לא דואגים פה לנשים מוכות, גימלאים, נכים, ניצולי שואה. אני רואה את התוכנית של צופית גרנט ולא מאמינה שאבא שאנס את הילדה שלו מגיל תשע עד 14 מסתובב היום חופשי".
מה הכי הפתיע אתכן כשהתחלתן להיות מעורבות במאבק נגד אלימות כלפי נשים?
דגן: "כשהדלקתי נרות במעון לנשים מוכות וזה שודר ב'שש עם עודד בן עמי', צילמו אותי והנשים והילדים היו מצולמים מהגב. הנשים צעקו לילדים: 'אסור לכם להסתובב למצלמה'. פתאום כשאת נמצאת בסיטואציה הזו, את אומרת, איך זה יכול להיות שהנשים האלה שהרביצו להן, והילדים האלה שיום־יום סופגים את ההתעללות הזו – הם אלה שצריכים להתבייש ולהסתתר? הם אלה שצריכים להרגיש אשמה ולהיות סגורים בזמן שהגברים האלימים מסתובבים חופשי? המדינה מלטפת אותם? שם הבנתי שאני לא שותקת יותר, שהגיע הזמן שאנשים שפגעו בי ופגעו בדפנה ישלמו מחיר".
לוסטיג: "המאבק שלנו בתוכנית הוא לבטל את המקום של: 'יאללה, שתעזוב' או 'זו אשמתה, שלא תצא לשתות איתו'. זה גם חינוך. האוטומט הוא להפיל את כל האחריות על הנשים, תמיד. לא טוב לך? תעזבי. וואלה? היית פעם אישה שמרביצים לה אבל יש לה אפס יכולת לצאת מהבית כי אין לה יכולת כלכלית ואף אחד לא עוזר לה בשום מקום, כולל המדינה? המקום שלנו היום הוא לרסק את האמירות האלה. יצאנו מההתקוממות הגדולה של MeToo# אל מבט רחב יותר, כמה קל להפקיר אותנו. מפקירים גם נשים שנרצחות כאן, ואי־אפשר לשתוק יותר".
- הראיון המלא עם דפנה לוסטיג ומיה דגן מתפרסם בגליון "לאשה" החדש, השבוע בדוכנים
