לארה צינמן (70), יו"ר ארגון משפחות נרצחים ונרצחות, יזמה טקס זיכרון אלטרנטיבי לקורבנות טרור אזרחי.
מהו ארגון משפחות נרצחים ונרצחות?
"ארגון המסייע לאנשים שאיבדו בן משפחה כתוצאה מרצח או הריגה ופועל לקידום זכויותיהם במערכת המשפט. הארגון הוקם ב־1998 ביוזמתה של אורה ברז ז"ל, שבתה תמר נרצחה שנה קודם לכן בסניף ביתילי ברמת־גן".
לכבוד מה נערך הטקס?
"זהו טקס זיכרון אלטרנטיבי לזכר יקירינו שנרצחו ולציון מותם המיותר. כל שנה, כשמתקיים טקס הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה, אנחנו שואלים את עצמנו, מה עם יקירינו? גם הם קורבנות של טרור, טרור אזרחי, אז למה לא להקדיש גם להם יום זיכרון? בטקס שקיימנו בשבוע שעבר קיבלנו ברכה מצולמת מנשיא המדינה, וזה היה מרגש מאוד".
מתי בתך, גנית, נרצחה?
"לפני 22 שנה, בגיל 22, על ידי בן זוגה ארווין ג'ונסון, שממנו רצתה להיפרד. היא הייתה אז סטודנטית שנה א' לספרות אנגלית וצרפתית, והוא היה סטודנט אמריקאי שהגיע לאוניברסיטת חיפה במסגרת חילופי סטודנטים. היא הייתה איתו בקשר שלושה חודשים, שבסופם ניסתה להיפרד ממנו. הוא דקר אותה דקירות רבות וקטלניות בדירתו".
מה קורה איתו היום?
"הוא קיבל מאסר עולם ויושב בכלא הישראלי".
למה הגעת לעמותה?
"במשך שנתיים, מאז הרצח ועד להקמת העמותה, חיפשתי קשר למשפחות במצבי. כל משפחה שצללה לעולם הנורא הזה נתקלה בתופעות של אטימות מהמערכת המשפטית, שלא הכירה בנו כמשפחות של נרצחים. מדובר במשפחות שחוות קשת רחבה של משברים, ואינן יכולות להרשות לעצמן להתרכז באבל ובהנצחה. הן מתוודעות לעולם זר ומנוכר של פשע, ואם מתמזל מזלן, הרוצח נתפס. הן משקיעות מאמצים נפשיים אדירים כדי ללוות את המשפט".
איך הרצח הנורא השפיע על חייך?
"אני לא אישה דתייה, אבל האמנתי ברוח האדם. הרצח ניפץ את האמונה הזאת, נשארתי מרוסקת וחסרת אונים ולא יכולתי לחזור לעולם הקודם שלי שכלל מוזיקה, אמנות וספרות. שנים לא יכולתי לשמוע מוזיקה או לקרוא ספר. אני כמעט לא מטיילת בטבע כי כל הזמן אני שואלת את עצמי איך הנוף היפה הזה יכול להתקיים בלעדיה. איבדתי תחושת שליטה על החיים, והחרדה על יתר בני המשפחה נעשתה אובססיבית".
במה עסקת לפני הרצח?
"הייתי מהנדסת מחשבים בטכניון. עליתי לארץ ב־1971 מסנט־פטרסבורג, גנית היתה הצברית הראשונה במשפחה, והיו לנו המון תקוות לגביה. היא הספיקה ללמוד רק סמסטר אחד וכבר בלטה בכישרונותיה. המרצה שלה הגיע אלינו לשבעה ואמר שהוא צפה לה עתיד באקדמיה, והכל נגדע".
מה הצלחתם להשיג במהלך20 שנות קיומכם?
"קידמנו שינוי במעמד נפגעי עבירות המתה ומשפחות נרצחים. ב־2001 חוּקק חוק נפגעי עבירה, שמחייב את כל הגופים הרלוונטיים במסירת מידע ובקבלת עמדות המשפחות בנוגע להסדרי טיעון וניכוי שליש ממאסר הרוצחים. ב־2009 הוקמו מרכזי סיוע, שממומנים על ידי משרד הרווחה, ומעניקים למשפחות טיפול נפשי וסיוע משפטי, כי יש משפחות שקורסות כלכלית בגלל האסון. כל עבודתנו נעשית בהתנדבות".
המשימה הבאה שלכם?
"אני רוצה לפנות לשר הרווחה בבקשה שירחיב את תוכנית הסיוע כך שתחול גם על משפחות שיקריהן נרצחו לפני 2009. אני, למשל, לא כלולה בתוכנית הזו, ואם אני צריכה סיוע משפטי או טיפול נפשי - הכל עליי".
העצה הכי טובה שקיבלתי: "לזכור שלקורבנות רצח אין שום אשמה במה שקרה להם".
העצה הכי גרועה שקיבלתי: "להפסיק ללכת לדיונים בבית משפט כי זה רק יכאיב לי. זה נאמר כאילו לטובתי, אבל זה הכאיב לי יותר".
